|
|
|
התחושות שוב מתחילות לצוף,
החוסר זמן להתעסק בהן עדין קיים
ולמרות הכל מסתבר שהן עדין שם.
פעם רדומות ומיידי פעם צצות.
מנסה לדחוק אותן החוצה,
אבל כבר מזמן ברור לי שאני לא בקרב ולא מחפשת לנצח.
פשוט מחוץ לפריים.
בצד שאולי / כנראה ישאר בצד.
בוא נדבר על זה רגע,
על הנושא הזה שקוראים לו...
אחריות.
אז מה הקטע הזה שלך היה למות בחוסר אחריות?
מה הקטע של ההפתעה המפגרת הזאת?
קצת התחשבות,
אז כן, כעסתי עליך מאוד,
אפילו שקלתי להוציא אותך מהגוש - חלקה שלך,
שתבוא,
שתסדר את כל הבארדק המחורבן הזה שהשארת.
מרגיש לי שאתה כמו יגאל שילון בפיספוסים עושה איזשהיא מתיחה חסרת גבולות ומרשעת, ועל הדרך לוגם מהויסקי ועושה שכטה מהסיגר הקובני.
אז אני מספרת כל יום "מה קרה לך _ואיך.."
ותכלס בנינו אני מדברת על מישהו זר לי לגמרי.
כי ברור לי שעוד מעט תחזור,
תיכנס כמו רוח סערה בפוול מרץ,
תזרוק איזה "נו.פיזדיץ'" לאוויר,
תדבר הכי עמכה , חברי, חכם וישיר כמו שרק אתה יודע.
והנה שוב שואלים אותי "איך את?"
...אני סבבה, מה יש לכם? את מי אתם מספידים?
הוא כבר חוזר, סתם יצא לחופשה ארוכה ובפעם הראשונה בחייו שכח את הטלפון , אז תרגיעו, הכל כמעט טוב.
הוא כבר חוזר.
כשהוא כל העולם שלך.
ואת את...
רק כשנוח לו.
הוא.לא רואה אותך שם כמשהו ששווה להשקיע בו 100%:כמשהו לעתיד שלו, שלך, שלכם יחד.
אלא עוד תמונה חולפת.
שלפעמיים נוח.
כל הנשמה שלך , הלב, הראש,
מערכות שלומות עובדות רק בשבילו.
והוא. הוא לא שם לא ישקיע אקסטרה.
גם כשהוא איתך לרוב הוא לא באמת שם ופזית הוא מרגיש שעושה לך טובה עם ההימצאות שלו.
וכלכך הרבה רעשים בדרך,
"מגיע לך יותר " נשמע מכל עבר.
ואת, מרגישה ויודעת שזה רק אסון שיתגלגל.
שיחליט, מה הוא רוצה, בהחלטה פיירית ו לא רק מה - נוח וזמין לו כרגע.
החלטה כנה וחד משמעית,
כי הנפש שלי קשורה בכלי המחשובת והרגשות עליך.
חיים רק פעם אחת.
אני צריכה קצת ריסטר לחיים.
קצת לא להיוח עפפות עשן כי חסר לי יחס , סקס, קירבה, הנאה,אדרנלין חסר לי הניקוי ראש הזה ששום מחשבה לא צצה בו.
חסר....ויש .
יש את מה שאין.
בא לי ריסטר. ושמישהו יכבה את הקופסא שעובדת ללא הפסקה בזמן האחרון.
קטן עליך...
* אני לא בטוחה בזה.
זה הרגע שאני מבינה עד כמה אני קשורה אליו , עד כמה הנפש שלי, איתו, במקום שונה לגמרי ,
עד כמה המחשבה קשה לי.
עד כמה הלב שלי נתון בידיו כמו כלי במשחק.
אני נתתי לו אותו, והוא יכול לעשות בו מה שירצה.
לא אבקש אותו חזרה אף פעם.
תפסיקי לבכות כבר...את סתם מגזימה.
אני צריך כתף לבכות עליה,
הדמעות עולות.
ואני לא מעיזה לבקש.
קשה לי.
אני לא מצליחה לעצור אותן.
אני צריכה שתחבק ותרגיע.
אתה לא פה.
אתה שם.
ואני נשארת עם הגרון החנוק,
עם הדמעות שנתקעו להן לפני הזליגה.
נאום השאריות החל,
שמעתי את הנאום הזה המון פעמיים בתקופה האחרונה, גם שמעתי אותו מעצמי על עצמי.
הפעם זה היה בוטה באופן ברור ומחודד..
"מה הרעיון להיות שמחה משאריות?!,
אני עצוב לשמוע את כל זה."
וזה לא נגמר שם...המשיך למנה העיקרית והקינוח היה ערס נחשים, שפועל לא רע וצורב אחר כך.
מסקנה: בסופו של דבר יגידו מה יגידו,
ידברו מה ידברו,
יש דברים שאי אפשר לשנות,
אותי.
הוסיף ואמר "את חסומה לזה ריגשית וחבל"
- דאאאא , ברור לי.
יופי, ובתכלס שום מחוג בשעון לא זז.
פתאום זה נעלם,
באמצע תנוחת ה"גמל",
הראש מפוזר, הגוף מסרב להקשיב לראש המפוזר, מוצאת את עצמי משתדלת לעשות משהו,
הגוף והראש ממושעים אחד לשני.
כלום.
משהו בראש קופץ ומפזפז כמו רקדנית שעטה ממקום למקום,
היא נחה ולא נחה לרגע,
היא שותקת בשאננות.
שומדבר.
תתקדמי.
חוסר הכוח הלא פגיע ,
מנסה לשחרר את עצמו בדרכים שונות ושקטות.
שששש....תנשמי עמוק.
