pointless end.

מודה, עולה לי קצת בחילה. 

מפחד שזה יקרה או לא יקרה,

מחוסר הבנה, מהבנה גמורה,

מפחד להודות שתקועה בזמן,

מהגנטיקה הדפוקה של השיערות הלבנות שמבצבצות, שופכת ומערבבת  את הצבע , ממש כמו הקניות האחרונות שנועדו לשפר לי קצת את המצב רוח העייף והסטטי הטיפה מחורבן והלחוץ. הלסת שלי בבוקר לא משקרת חריקות  השיניים יכולת לשבור קירות. 

האמת במוד הזה שבאלי פשוט להירדם לא יוצא לי מהססיטם לא מוסבר, מנסה לדחות את התקף ומרגישה שהדחיה הזו חרא שהיא תעלה לי ביוקר.

 גם כמות הפחדים מתחילה להלחיץ אותי, זורמת..וואללה את נהנת מהחיים, הם אומרים.

אני תמיד אוהבת את המעטפת שרואים כלפי חוץ, את הדמות הזאת של מה ש"מאמינים" שאתה.

אף  אחד לא רואה את ערמות החצים שנזרקו ופגעו.

 אבל היי יש גם חצים שעברו דרכי, אבל להבא בבקשה לא לשפוך עלהם בנזין. 

בינתיים נתן למראה עיניים להטעות.