לפני 6 שנים. 9 בפברואר 2018 בשעה 2:29
זה מתפשט.
הריחוק, הניתוק מ"אני".
רק מנגנוני הגנה מוכרים.
מסתכלת על הכל כגחלילת בחושך, באור אחר.
הביתה....כן , הביתה.
השלט עם האותיות פתאום נהיה משעמותי לי ומרגיש לא זר.
וגם הלבד התמידי פתאום לא זר לי,
אני והוא הצלחנו להתידד סופסוף.
לפעמים הוא קשה ולפעמים הוא רצוי.
《----------
אותה ילדה בת 4 שהיא כבר גדולה ומבינים מה רוצים ממנה , מביטה.
מביטה על 2 גברים, כשהסיגריה יורדת לגובה שלה היא לוקחת שכטה, הם אולי שמו לב אבל היא מחייכת ורצה ברחוב.
מים גנובים ימתקו? לא.
הם רק יהפכו לרעל.
---------####-##--------
את זה היא למדה הרבה שנים אחרי, ועדין מעדה פה ושם.
!
אבל היא כבר מכירה את עצמה, כבר לא קשה לה להגיד "לא" ועדין קשה להתקרב, הוא מתחיל לקפוא כמו קרח שוב. היא תחייך, היא תצחק...
__בית__.