pointless end.

יש איזה רגע של הבנה, 

השלמה.

שאני מבינה שאני לא הולכת למלחמות יותר,

לא הולכת לעבוד יותר ממה שאני צריכה, ולהתיש את עצמי.

לא מתכוונת להילחם יותר בגוף שלי,

לא עומדת על דברים לא עקרונים יותר,

לא נלחמת על המקום שלי יותר.

אני פה, זה מה יש.

הדלת תמיד פתוחה יש יציאה.

נגמרו המלחמות שלי,

אני צריכה רוגע, שלווה ושקט.

הפסקתי להיות מופתעת מאלו שתמיד יש להם את הנטייה ללכת על הדשא של השכן ולהרוס אותו, הפסקתי להיות מופתעת מרוע של אנשים, מלדרוך על אחרים  בשביל -עצמם-,  קטנונים, הפסקתי לחפש סיבות, מלחמות, רעש, צעקות. 

- לא רוצה את זה יותר.

אני אוהבת להיות הילדה עם העיניים הנוצצות, התשוקה לחיים ולחיוך ולצחוק המתגלגל עד דמעות :).