A matter of discipline

אני תוהה אם ככה זה הולך להיות...

את תעמדי באמצע החדר, עירומה בחושך, כשאור נר חלש מאיר את האיזור. את תיהיי בגבך אליי ובעיניים מכוסות.
כשאגש מאחורייך, את תצטמררי מהמגע העדין של ידיי החולפות קלות על עורך: מהכתפיים, אט אט לזרועות, יורדות לצידי הגוף, לאגן.
שם אשתהה מעט, הן יסרקו בעדינות את התחת העסיסי שלך ויד אחת שלי תעבור קדימה אל בין רגלייך.
את תגנחי מעט כשאעביר יד על הכוס שלך וטיפה תתכווצי, אבל אז תשמעי אותי לוחש לאוזנך "אל תזוזי". את תקפאי שוב.
שתי ידיי מקדימה עכשיו, מרפרפות על עורך עד לשדיים. את מרגישה את הזקפה הקשה שלי מתחככת לך בתחת.
אני לא מועך לך את השדיים - זוכרת? אני בשליטה - אני חופן אותם בעדינות, משתהה מעט על הפטמות ויד אחת עולה מעלה אל צווארך,
מלטפת ועולה אל פיך. אני אני מכניס אצבע אחת אל תוך פיך ועל אף הוראותיי, את לא מסוגלת שלא למצוץ אותה. ידעתי שלא תיהיי מסוגלת.
והפעם אני לא אומר לך לעצור.

לא, זה לא יהיה עדין וזה לא יהיה "מעשה אהבה". זה יהיה זיון חזק, כואב עד עונג ומיוזע. זה יהיה מלוכלך וזה יהיה עוצמתי.
אז למה כל העדינות עד עכשיו? פשוט: אני לומד אותך, אני קורא את הגוף שלך. כמו ילד שבוחן צעצוע חדש שקיבל.
כמו עיוור שקורא ספר בכתב ברייל.  אני מכסה כל חלק בך במגע של שייכות.
עכשיו את שייכת לי.

ועכשיו... נתחיל.

את יודעת מי אני. את ראית את הפנים האמיתיות שלי - אלה שנחשפות כשאני שם את המסיכה.
ביום זה כמו להיות שחקן - אור היום הוא התאורה שלי, הרחובות הם הבמה והאנשים מסביבי, ניצבים כולם. הכל מחזה, עם פנים מזוייפות, מאפורות, מכוסות - אלה שמתחת למסיכה. הגבר המנומס, הענייני, הנחמד... הגיקי לעיתים.
אני הולך בין עשרות האנשים שם בעולם ואני לא רואה אותם. אבל את... אותך אני רואה. ואת רואה אותי כמו שאני. את הפנים האמיתיות שלי, את המסיכה.
רק את מכירה אותי.

*מוקדש לטיזרית ;-)

You stood there with tears in your eyes.
You looked at me, knowing you're prettiest when you cry.
A begging look, waiting for me to utter a word - one single word that meant the world to you.
A word of a thousand pleasures. A word of love, a word that brings you back to life each and every moment:
"Mine."

אני האדון שלך. אני החזק, השולט, הקובע.
לעולם לא תדעי עד כמה את היא זו ששולטת בי.
אני מבקש ממך להיות תמיד עירומה לפני ואת מצייתת. ואני מביט בגופך העירום,
שותה בשקיקה את הפגמים היפהפיים ומציף את עיניי בחוסר-השלמות המהפנט, השובה.
את נמוכה, הכוס שלך צר מאוד, התחת שלך מעט רחב, את רזה מידי ואין לך טיפת שריר בגוף.
את שונאת את הגוף שלך...
ואני סוגד לו.

את מבינה? אני אוהב אותך על כל מה שאת שונאת בך.

את לא שלי בגלל שאת מושלמת. את מושלמת בגלל שאת שלי.

דמעות מפריעות לי. 

והדמעות שלך יותר מהכל.
הן גורמות לי להפסיק להיות האדון שלך ולהתחיל להיות המנחם, הלוחש מילים עדינות ומלטפות.
הדמעות שלך שולטות בי.

בגלל זה אני אוהב את הגשם - בגשם אני לא רואה שאת בוכה.