A matter of discipline

כשהיינו קטנים לימדו אותנו להיות טובים. גדלנו על משפטים כמו "ואהבת לרעך כמוך" או "אל

תעשה לחברך מה ששנוא עליך"... ככה זה היה אז וככה זה יהיה בעתיד. לנצח נגדל את הילדים

שלנו לכיבוד האחר, לקבלת השונה, לסבלנות ולסובלנות. עד ליום ההוא.

ביום ההוא הם יבינו ששיקרו להם. ביום ההוא המציאות תסטור להם בפנים וביום ההוא ננסה

לפצות אותם על השקרים שסיפרנו להם בעזרת משפטים חדשים כמו "אדם לאדם זאב" ו"אם

אין אני לי, מי לי?". ככה זה היה אז וככה זה יהיה בעתיד.

בווריאציות שונות, זהו מעין מעגל נצחי שבמהלכו אנחנו באמת רוצים, אנחנו באמת מנסים לחנך

את ילדינו ליצור עתיד טוב יותר, אבל עמוק בלב אנחנו יודעים שככה הם לא יוכלו לשרוד בהווה

שאנחנו יצרנו ושאליו אילצנו אותם להיוולד.

תמיד אהבתי את העובדה שבין אם כך ובין אם כך, פתגם אחד תמיד נשאר קיים; גם כשהיינו

אופטימיים (או יש שיאמרו "נאיבים") וגם כשהיינו פסימים (או "ריאליים", לשיקולכם): אף פעם

אי אפשר היה לטעות עם "אין דבר העומד בפני הרצון"...

יש אנשים שבונים את החיים שלהם על המשפט הזה. יש שהרחיקו והפכו אותו לתורה: אם תרצה

מספיק חזק, אם באמת תאמין בעצמך, כל השאר יבוא אליך. חלקנו אפילו מאמינים שהיקום

ייתן לנו את הכלים להשיג את מבוקשנו.

בישראל של סוף 2015 , אם הכל עובד כמו שצריך, סימן שמשהו לא עובד כמו שצריך. למזלנו, לא

הכל עובד כמו שצריך - אז אנחנו בסדר.

בימים בהם מחאות חברתיות הפכו לטרנד והפגנות המוניות הפכו לעניין שבשגרה, אנחנו

מעמידים מדי שבוע את "אין דבר העומד בפני הרצון" במבחן.

אבל מה קורה כששני רצונות מתנגשים? הממשלה מול האזרחים, העשירים מול העניים ומעמד

הביניים, השובתים מול בית הדין, הדתיים מול החילוניים, שמאל מול ימין, חתול מול כלב,

התקשורת מול... טוב, מול כולם. יש שרואים בהתנגשות הזאת עימות לכל דבר. בשביל חלקנו, זה

לא "מול"- זה "נגד". זו מלחמה. ובמלחמה לא מתפשרים ולא עושים עסקאות.

אז מי מנצח? התשובה לא תחדש לכם שום דבר: מי שמנצח הוא מי שיותר חזק. כל משבר שייפתר

יגיע לכך ביוזמה של החזקים, שיזרקו עצם לאנשים נטולי האמצעים להילחם וייתנו להם לחשוב

שעוד שקל לשכר המינימום או הוזלה של 0.14 אגורות במחיר מוצרי החלב, היא ניצחון של

האזרח הקטן מול המפלצת התעשייתית הגדולה.

האמת היא שהרצון שווה לתחת.

אם אין לך את היכולת, הכלים, הנשק לצאת למלחמה כשווה ערך לאוייב שלך, המלחמה שלך

אבודה מראש.

בסופו של יום, יש דבר העומד בפני הרצון: רצון של מישהו אחר.

 (*הערה: לא שלי - נלקח ממגירתו של אדם אחר ובהסכמתו)

אני יודע, זו סתם כותרת מפוצצת :-)

אבל הפעם שאלה/התייעצות.

אודה שמעולם לא הייתי באחד מהמועדונים של הקהילה.

דאנג'ן, ספייס... אלה השמות שאני מכיר, ושמות זה כל הידע שלי עליהם.

אני באמת מעוניין ללכת (אם איכשהו אמצא פרטנר/ית לבוא איתי),

אבל רציתי לשאול: איך זה בדיוק עובד שם? מה הולך שם? איך דברים מתנהלים?

פשוט לדעת לקראת מה אני הולך...

אודה מאוד למי מכם/מכן שייתנו לי מעט אינפורמציה.

ותודה מראש!

בוקר.

אנשים מקלפים את עצמם מהמיטה, מתחילים בשגרת הבוקר שלהם,

אבל עדיין ישנים - זומבים שמתפקדים על אוטומט.

ואני לא שונה מהם. רק שאני ישן יותר זמן. אותי הקפה של הבוקר לא מעיר.

לא שטיפת הפנים או הנסיעה לעבודה ואפילו לא ה"בוקר טוב" הרועם מידי של המנהל שלי.

עד ההודעה ממך. זה השעון המעורר שלי. לזה חיכיתי ועכשיו.. היום יכול להתחיל.

אני מתחיל להתעורר. בשבילך.

The sun rises now.

Soon it will be high in the sky, and the world will once again make sense to you.

But there is no light in my world. Every day is darkness and memories.

The long night is here just for me, my best friend of sorrow and despair.

I'm not crying anymore. Crying is a result of an emotion. But I feel no more.

You can't save a man who's worst enemy lies withing himself. You can't save me from myself.

There is no light in me.

הוא איננו עוד.

כל שהיה, כל שצבר - מה שלא איבד, ויתר עליו מרצון, השליך לתוך תהום עמוקה.

ועכשיו הוא עומד על פיה, תוהה אם הוא עצמו יהיה הדבר הבא שישליך פנימה.

לא מזמן הוא אמר את השלום האחרון שלו. עצם עיניים ונתן לעצמו ליפול קדימה, אל התהום.

אבל מישהו תפס אותו ומשך אותו 2 צעדים אחורה. ושם הוא נשאר.

כיום הוא עדיין כאן, עומד על פי תהום. שני צעדים ממנה - עוד צעד אחורה? עוד צעד קדימה?

האם זה ישנה למישהו? האם העולם לא יסוב על צירו? האם השמש לא תזרח מחר? הכוכבים לא יזהרו בלילה?

הוא שוכב בחושך במקום שפעם היה לו בית. אומרים שהבית הוא היכן שנמצא ליבך - ומה אם ליבך אבד לך? ומה אם ענן שחור ממלא את

מקומה של נשמה שלמרבה האירוניה, מעולם לא האמנת בקיומה?

חלול, ריק מתוכן. בפנים רק שאריות של מה שהופך אדם לאדם. רסיסים שעם הזמן ימוגו. קליפה מהלכת נטולת משמעות וחסרת כל ייחוד.

והוא שוב מחליק - הקרקע שוב מתחילה להישמט תחתיו. הוא מביט מעבר לכתף - אף אחד לא כאן כדי למשוך אותך הפעם.

והתהום מתקרבת...

למי מאיתנו יש זמן לבזבוזי זמן?

אנחנו לא נחייה לנצח. ואת החוויות שלנו אנחנו רוצים לחוות ולא רק לדבר על "אם, לו ואולי."

אז אנחנו יכולים לשבת מול המסך, לחקור ולשאול ולהתכתב שעות וימים ושבועות. ובסוף היום לדעת הכל אחד על השניה... ובסוף, כשנבין

שמיצינו את כל מה שיש למילים להציע, אנחנו ניפגש. וזה יהיה נטול מסתורין, נטול סכנה ונטול ריגוש. זה יהיה פשוט... תפל.

אדם חכם אמר פעם שהכל נעלם: אהבה, עצים, סלעים, מתכת פלסטיק... בני אדם. אף אחד לא שורד את החיים. אז אנחנו יכולים לחיות

בפראנויה ובחשש, לעבור יום אחר יום ולמלא אותם במילים ריקות ו"בכמעט" ו"באולי" ובסוף ב"אילו רק...", או שנוכל להיות אסירי תודה

על שכשהגוף שלנו פוגש בזה של אדם אחר, הוא מתפוצץ בהנאה כל כך עצומה שאנו שוכחים, אפילו אם לרגע, שאנחנו לא יותר מערימת עפר

מהלכת.

אם אנחנו חזקים, הידיעה הזאת תשחרר אותנו. אם אנחנו חלשים, אנחנו פשוט נהיה כמו כל השאר.

ואוסף החוויות שלנו יהיה הרבה יותר דל.

You'll love me for everything you hate me for...

ככה, להתחיל את הבוקר בבום  ;-)

מחזיר אותי לזמנים יפים יותר...

המים חמים והאדים ממלאים את חדר האמבטיה.
אני עומד שם ונותן לעור שלי להאדים מתחת לזרם הרותח. בעיניים עצומות, אני מסבן לאט כל איבר, כל פינה, כל נקב בגופי.
כי כשהעיניים שלי עצומות, אני רואה אותך. זה המגע שלך שעובר עליי - הציפורניים שורטות את החזה ויורדות אל בין הרגליים,
לזין הזקור והביצים המלאות. בעיני רוחי, את תופסת את הזין ולאט ובחושניות עולה ויורדת. ואת מסתכלת עליי במבט חודר, כאילו אומרת לי "רק אני כאן. רק אני העולם שלך."
אני מתחיל להתפתל ואת מגבירה את הקצב, עד שהסילון הראשון מגיע.
אני פוקח עיניים... המים עדיין זורמים במורד הגוף, שוטפים ממני את הזרע.
את לא כאן איתי. ואולי לא תיהיי לעולם. אבל כאן, ברגע הזה, אני רואה אותך ומחייך.

אנחנו שוכבים שם עירומים, מזיעים, מתנשפים. חור-התחת שלך עדיין נוטף זרע.

את שואלת אותי אם את יכולה להוריד את כיסוי העיניים ואני משיב שבעוד רגע. את מרגישה שאני קם מהמיטה וכעבור מספר שניות, אני אומר לך שאת יכולה להסיר את הכיסוי.

את מביטה בי עכשיו, יפה ומבולבלת. הגוף שלי מבריק מזיעה, ופנים האחרות שלי מביטות בך.

"למה החזרת את המסיכה?" את שואלת, "רציתי לראות סוף סוף את הפנים  שלך"

אני מתקרב אלייך, מתכופף ופניי קרובות לפנייך.

"אלה הפנים שלי."

הסופר אוסקר ויילד טען כי רק אם תתנו לאדם מסיכה, הוא יספר לכם את האמת.

המסיכה לא מסתירה את מי שאנחנו. בעולם הזה, היא חושפת את הטבע האמיתי שלנו.