A matter of discipline

Kiss my eyes and lay me to sleep...

לילה טוב, ילדים וילדות.

לפעמים זה מרגיש לי כמו זהות כפולה. קצת כמו להיות סופרהירו (מה לעשות, גיק בנשמה)...

בעולם הבדס"מ אני מסיר את המסיכה שנועדה לעולם החיצון ומרשה לעצמי להשתחרר. הכל שונה אז, האישיות, הרגשות...

אפשר לומר שעל אף שחלקנו עוטים מסכות במהלך סשן/אקט/ כל דבר אחר שנוגע לעולם הזה, לא מעט מאיתנו עוטים את המסיכות האמיתיות דווקא באור היום.

כמה מאיתנו חולקים עם החברים או עם המשפחה את החוויות האלה או אפילו את היצרים האלה?

אני מאמין שאם הייתי מספר, עד כמה שזה יהיה להם מוזר, רובם היו מקבלים את זה, גם אם נרתעים או לא מבינים. אני לא מסתיר את זה בגלל פחד או בושה.

אני מסתיר את זה כי זה כיף לי. אני נהנה להיות שני אנשים. אני אוהב את הסוד הזה...

אולי אני דרמטי יותר מכפי שאני אמור להיות, כלפי הנושא הזה - אבל היי... גם דרמה היא חלק מהעניין, לא?

Looking for a princess to save and enslave...

כבר חודשים שאני גר לבד. ומאז למדתי להעריך מאוד שקט.
נכון, כשמתחשקת לי שיחה אינטיליגנטית, אני מדבר לעצמי פה ושם, אבל אחרי 30 שנה? מיציתי את נושאי השיחה שלי איתי.
אז שקט עכשיו - שעות על גבי שעות של דממה.

ולפעמים כשאני שוב נאלץ להשתמש בקול שלי, אני מופתע מהצליל שלו. אני כבר לא שומע אותו כמו פעם בחלל הבית הזה.

השקט הוא חבר. ולפעמים זה כל מה שאתה רוצה.
זה לא שאתה לא אוהב את המשפחה או החברים שלך, פשוט כשאתה בבית שלך... אתה אוהב את השקט יותר.

אני מניח שזו תהיה ירייה ברגל לעצמי בעיני הרבה מהחברים/חברות באתר.

אבל זה בסדר מצידי... אני לא מתיימר להיות משהו שאני לא. אני לא מת על עצמי, אבל אחרי 31 שנה, אני מסתדר איתי.

מישהי פעם אמרה לי שאני יכול להיות אדם מקסים וכריזמתי ואיכפתי וסבלני... עד שאני מגלה שהצד השני פיתח אליי רגש מסויים. מסיבה כלשהי, החל מאותו רגע, אני רק מחפש (לא במודע, כמובן) דרכים לחרב את הקשר שנוצר.

מסתבר, לדבריה, שעקב התיעוב העצמי שלי, אני מפתח טינה כלפי כל מי שלומד לרכוש לי חיבה. כי איכשהו, זה לא הגיוני לי שאדם בר דעת יאהב אותי.

זה הדהד לי בראש עוד שנים אחרי שהדברים האלה נאמרו... והגעתי למסקנה שהיא צדקה. אין שום דרך אחרת להסביר את הנטייה הלא מודעת שלי להרוס קשרים עם אנשים (ובעיקר נשים) שפיתחתי אליהם רגשות. אין שום הסבר אחר לכך שאני יודע מה צריך לעשות כדי לשמר את הקשר, ועדיין אני עושה את ההיפך.

זה איננו פוסט התמסכנות. לא מתקרבן. זהו יותר מעין וידוי... זה מי שאני - מפלצת רגשית שיודע לעשות בדיוק את הדברים הלא נכונים בזמנים המאוד נכונים, על מנת להרחיק אנשים שאני מעוניין בחברתם/ן.

ואולי... אולי אני בעצם מציל אותם ממני? לא חשבתי על זה עד עכשיו...

"היה היה פעם…"

נשבר לי הזין, טוב??? כל פעם אותו סיפור – אני יוצא המניאק! אז יודעים מה? נמאס לי!

מה כבר רציתי?.. איזה סנדוויץ' פסטרמה קטן? איזה מלפפון חמוץ?... ישר עושים ממני מפלצת…

אבל אולי עדיף שנתחיל מההתחלה.

טוב, אז ככה זה הולך… נעים מאוד, יחזקאל. בן 41, זאב במקצועי.

אנחנו שני אחים במשפחה. את אחי, מנשה, אתם בטח מכירים מהסיפור על 3 החזירונים (הזאב ש"נשף ונשף ומוטט את הבית" – זה הוא).

אבל נשוב לסיפורנו.

הסיפור שאתם מכירים התפרסם בשם "כיפה אדומה", או בשמו האמיתי "השרמוטה עם המיני שעשתה לי אולקוס".

זה התחיל כשרק עברתי ליער. כבר הגעתי לגיל בר-מצווה (אצל זאבים זה יוצא 26), ואבא שלח אותי לעולם הגדול – רצה שאני אתמודד עם החיים.

אני אהיה דוגרי איתכם - היה לי מה זה קשה. ידעתם שיש המון אפליה בעולם? אז אחרי שניסיתי להצטרף ללהקה נודדת של אווזי בר, שהגיעה מאיזה חור בלפלנד - שמשום מה, לאחד מהם היה ננס קטן על הגב - גיליתי שעדיף לי להיות, כמו שאומרים: "זאב בודד" (גיחי-גיחי).

קיצר, אחרי כמה ימים של שוטטות ביער, גווע ברעב, הגעתי לכפר קטן. כוס אומו! נשבע לכם, אשכנזים שם כולם! רובם נראו לי פולנים, אז אמרתי לעצמי שאיתם לא כדאי להתעסק. פשוט השקפתי על אחד הבתים, מקווה שיזרקו שם משהו שאפשר לנשנש.

בבית הזה גרו אמא ובת. אבל איזה בת...! לא יותר מ-19, שיער שחור ארוך, עיניים ירוקות, גוף פצצה! בחיי, הייתי עושה לה טובה. אפילו שתיים.

אני יודע מה אתם חושבים עכשיו – "הוא בטח תכנן לאכול אותה", נכון? יא גזענים, אתם לא מתביישים?! בשר אדם?! השתגעתם? זה לא כשר! גועל נפש! מה אנחנו, חיות?! תוציאו את זה מהראש שלכם! אני בא מבית מסורתי. אפילו על שרימפס אני לא מעיז לחשוב!

הצצתי מהחלון, וראיתי את האמא מכינה 2 סנדוויצ'ים (פסטרמה ומיונז), לוקחת סל גדול ומכניסה אותם לתוכו. היא גם הכניסה לשם קופסה של מלפפונים חמוצים (בחומץ, לא במלח... איזה כלבה..!) 3-4 תפוחים, בקבוק של נס-טי אפרסק ומגזין "לאישה".

אחרי כמה דקות, אני קולט את הילדה יוצאת משם, עם הסל. אמא... רציתי למות! מגפיים שחורים עד הברך; חצאית מיני אדומה, יותר קצרה מקצרה; חולצת בטן אדומה צמודה וחשדתי שגם חזיית 'פוש-אפ' מלמטה. בקיצור, פצצת על!

הילדה נכנסה לתוך היער. התחלתי לעקוב אחריה. אחרי הליכה של בערך 10 דקות, כשכבר התרחקנו מספיק מהכפר, החלטתי לעשות את הצעד שלי.

"סליחה..?"

היא הסתובבה בבהלה.

"אה, היי... נעים מאוד, יחזקאל."

"אהם... אהלן..." היא עדיין נראתה מפוחדת.

הרמתי 2 ידיים באוויר. "אני לא אפגע בך, באמת. אני רק רעב."

היא נרגעה. חייכה חיוך קטן. "בוא שב, יש לי פה משהו לאכול."

וואלה, אחלה בחורה, חשבתי. היא התיישבה ונשענה על גזע עץ. התיישבתי לידה. היא הוציאה סנדוויץ' ונתנה לי אותו. בלעתי אותו בביס אחד.

"אז איך קוראים לך?" שאלתי אותה.

"סוזי" ענתה. "אבל כולם קוראים לי 'סוזי האדומה'. אתה עדיין רעב?"

"האמת שכן... לא אכלתי כבר כמה ימים."

"תשמע..." היא זזה לכיווני, שמה עליי יד ונצמדה אליי. "אני בדרך לסבתא שלי עכשיו. איזו כלבה פולנייה בת 100 (ידעתי שהם פולנים!), טחונה בכסף, שכבר מזמן הייתה צריכה להתפגר, אבל כנראה שאפילו אלוהים לא רוצה אותה."

התחלתי לזוז במקומי. "אוקיי.."

"אתה זאב. מה אתה אומר ש... תלך אליה... ואתה יודע... תאכל אותה..?"

קפצתי ממקומי ונעמדתי על הרגליים.

"מה, השתגעת?! זאת סבתא שלך!"

היא נעמדה על רגליה בקור רוח וחייכה אליי.

"זה יכול להשתלם לך..." היא ליקקה את שפתיה בחושניות.

בכנות, ממש החזקתי את עצמי שלא להתנפל עליה ולפמפם אותה שם במקום.

אחרי כמה גירויים, כמה הבטחות ומציצה אחת, הייתי בדרכי לסבתא.

שברתי את הדלת לרסיסים כשהתפרצתי אל תוך הבית. זה בלי ספק היה בית מוזר.

על הקירות היו תלויים פוסטרים של מישהו בשם "CENT 50" ועוד אחד של איזה בלונדיני שהיה כתוב עליו "EMINEM"... אה, וגם תמונה של כמה אנשים עם תחפושות מוזרות שקראו לעצמם "טאקט"... תאמינו לי, אתם בני האדם... משהו לא בסדר אצלכם.

גם המוזיקה שהייתה בחדר הייתה מאוד לא ברורה לי. מישהו עם קול של גמל ששר על איזה "טורו" ושהוא "מפוצץ בדינרו", מה שזה לא יהיה...

בכל מקרה, לא היה שום אזכור לסבתא כזאת או אחרת. התחלתי לשוטט בבית.

פתאום, שמעתי קול סדוק וצרוד מאחורי.

"יו, מדאפאקר! מה 'תה עושה פה, אה יא חרא???"

הסתובבתי וראיתי את מי שתיארתי לי שאמורה להיות הסבתא. לבושה בטריינינג אפור דהוי, כובע מצחייה הפוך וחמושה במחבט בייסבול, היא רצה לעברי והניפה את המחבט לכיוון הראש שלי.

התכופפתי. אבל היא הייתה ממש מהירה בשביל "כלבה פולנייה בת 100", ומצאתי את עצמי שרוע על הרצפה, כשהיא חובטת בי ללא רחם.

לפתע, היא השמיעה מן קול משונה, והחבטות פסקו. הבטתי אליה וראיתי אותה תופסת בשתי ידיה את החזה שלה. היא התמוטטה על הרצפה סתם ככה.

התקרבתי אליה ובעטתי בה. הייתי ממש מופתע כשהיא לא בעטה בחזרה. הזקנה מתה.

הייתי נורא לחוץ פתאום. הבטתי מסביב. לא ידעתי מה אני מחפש.

לרגע, חשבתי באמת לאכול אותה, כמו שסוזי האדומה הציעה, אבל התנערתי מהמחשבה הזאת תיכף ומיד. גררתי את הזקנה החוצה, חפרתי בור עמוק והשלכתי אותה לשם. כיסיתי את הבור ונכנסתי חזרה לבקתה.

התיישבתי על מיטתה של הזקנה ולאחר כמה דקות הגיעה סוזי.

עכשיו, אתם בטוח מכירים את הקטע הדבילי הזה של ה"סבתא, למה יש לך אוזניים גדולות... למה יש לך עיניים גדולות..." וכל שאר הבולשיט שבא אחר כך. לא קרה מעולם.

מה שכן קרה, הוא שסוזי רכבה על משהו אחר שלי, שבאמת היה גדול, במשך 3 שעות! הבת זונה לא התעייפה!

אבל אני כן. ואחרי 3 שעות נרדמתי.

הדבר האחרון שאני זוכר זה שהתעוררתי עם אבנים בכליות. ממש ככה – סוזי הביאה איזה צייד שפתח לי את הבטן והכניס לי לשם סלעים!

יודעים איזה תהליך כואב זה להוציא את הדברים האלה בדרך ה... טבעית? טוב, אני יודע.

הם השליכו אותי לתוך באר עמוקה ומאז לא ראיתי אותם.

כעבור שבועיים של פריקת סלעים מסיבית מהקיבה שלי, הצלחתי לטפס החוצה מתוך הבאר ההיא.

כבר אז התחלתי לשמוע שמועות שעם הזמן הפכו לאגדת "כיפה אדומה" שאתם מכירים.

אז זהו. זה מה שקרה. כיום, אני לא חי באושר ועושר.

טוב, קצת באושר – כי שמעתי שזמן קצר לאחר המקרה, סוזי חלתה בכלבת שממנה לא החלימה מעולם...

כשאתה גורם לאתאיסטית לצעוק "Oh, God!"... אתה לומד לעולם לא להטיל ספק בטיב העבודה שלך.

(גם לי מותר לכתוב משהו דושי לפעמים...)

הגיע הזמן להודות באמת: I'm not well.

אני בונה ומפתח ומטפח, אני עולה ומטפס רק כדי ליפול שוב. ואולי

זו לא נפילה? אולי זו קפיצה לא מודעת?

כך או כך, היא תמיד שם. מחייכת, מחכה לי: "ידעתי שתחזור. אתה

תמיד חוזר".

ואני מנסה להתווכח, לומר לה שזה לא נכון... אבל מה הטעם?

אני לא יכול לשקר לעצמי, איך אוכל לשקר לה?

הכל בוער עכשיו. בפנים. הכל משתולל ושואג.

והצרחות... אלוהים, הכל בפנים צורח.

קראתי לה במיליון שמות לאורך השנים: התהום, התקווה הכוזבת,

המחלה... אפילו אזמרלדה פעם אחת, אבל זה פחות תפס.

אני יכול להפנות אצבע מאשימה, אבל זה לא ישנה את המציאות:

מי שהוליד אותה הוא גם היחידי שיהרוג אותה. וכמו שורות השיר,

"הילד הזה הוא אני".

האם יש לי הכוח? או שהאם היא הלכה ותפחה למימדים שמעבר

ליכולת שלי להכיל יותר? אולי הגיע הזמן לגלות. 

כל עוד היא שם, מחכה ששוב אצנח לחיקה, אלה לא חיים.

אחד מאיתנו חייב ללכת. אם רק יכולתי להבטיח שזו תהיה היא... 

אדון.

המילה מכילה בתוכה לא מעט עומס, לא מעט אחריות וכן, גם משמעת עצמית.

אבל אני לא יכול לקרוא לעצמי אדון. ולא דום. ולא שולט.

אם שולט ניצב לו ללא נשלטת לרגליו, האם ראוי הוא להיקרא כך? במי הוא שולט? אדון של מי הוא?

אני עדיין לא מכיר אותך. ואולי כן... אבל כך או כך, אני לא שולט שלך. וכל עוד כך הדברים, לא אוכל להיות אדון. כי אני האדון שלך ושלך בלבד.

ואם את לא שלי... אני אינני.

הגוויות מתחילות להיערם עכשיו.
לא מדובר עוד בגופה אחת או שתיים של המקקים האלה (אין לי מילה אחרת להגדיר אותם - הם מקקים לכל דבר), כי אם בקבר אחים.

כן, מדובר ברצח המוני ואני הוא זה שביצע אותו. אני לא מצטער - המקקים הללו מטרידים את שלוותי. והם בכל מקום - לאן שלא אפנה, הם שם. לא מודעים להשפעה שלהם עליי. כשאני רואה אותם ברחוב, אני מסית מבט, אני סולד מהם. הם כל מה שרע בחברה של ימינו.

אבל כשזה רק הם ואני, לבד באין מפריע... אני יכול לשחרר את הזעם ולחסל כל אחד מהם שנקלע לדרכי. אני לא נהנה לראות אותם גוססים ומתעוותים. אבל אני מרוצה מהתוצאה - הם אינם. ולעת עתה, אני יכול שוב לנוח.

(*הערה: לכל המודאגים, המקקים הם לא מטאפורה. אלה הפאקינג הג'וקים שאני נלחם בהם יום-יום :-/)