A matter of discipline

"חיים שלמים במלחמה

ענן שחור במקום נשמה

ביום שתלחשי את שמי

מה ששלך יהיה שלי"

הנה זה שוב קורה.

הענן זה שמתחיל להיווצר מעליי. וכרגיל, המקור לכל זה הוא שוב המחלה הזאת שתמיד מכניעה אותי.

"אמוציות-היפראקטיביות" מישהו כינה את זה פעם.

משהו נוגע, משהו מטלטל את היציבות הרגשית שלך.

משהו גורם לך להיקשר מהר מידי וחזק מידי. משהו.. מישהו... מישהי.

וזה הרגע שבו אתה יוצא מאיזון - אתה יוצא משליטה.

אבל אתה לא יכול להמשיך להקריב את הלב שלך לכל מי שמלטפת אותו לרגע.

אז לא, לא הפעם.

הפעם אני חייב להיות בשליטה. זה מה שהבטחתי לעצמי.

הענן הזה לא ישרוד.

הוא לא יאפיל עליי.

אני אשאב אותו לתוכי.

"חיים שלמים במלחמה

ענן שחור במקום נשמה

ביום שתשכחי את שמי

רק אז יבוא הסוף שלי"

אני מאוד מעריך כבוד. אני לא מדבר על כבוד בסגנון "קזבלן", או החנפנות/פחד ששומעים שקיים בעולם התחתון. הכוונה לכבוד בין בני אדם - לנימוס מינימלי.
שמעתי פעם משפט שמאוד התחברתי אליו: "אני מברך ב'בוקר טוב' את המנכ"ל בדיוק כמו את המנקה בשירותים." בעיניי זה תמיד היה מובן מאליו, כי כך חונכתי.

לעומת זאת, אם יש משהו שאני מתעב, זו התעלמות. סינון. חוסר יחס בסיסי וחוסר הדדיות. אלה מציגים גישה של אנשים שיוצאים מנקודת הנחה שהאדם שמולם לא שווה את הזמן או ההתייחסות שלהם, או לחלופין, לא יועיל להם בעתיד, כך שאין טעם לבזבז עליו משפט או שניים.

אבל אני שמח כאשר אני נתקל לפעמים באנשים מהסוג השני. אני יודע שלפחות במקרה שלי, ההפסד הוא שלהם/ן. והם שרפו גשר שלעולם לא יוכלו לבנות מחדש.

זה בא בגלים, בתקופות.

האלים עוצרים לרגע ואומרים לעצמם: it's that time again...

ומתחילים לחשוב על רעיונות איך לזיין לי את הימים/שבועות הבאים.

הם לא ממטירים קטסטרופות. לא, הם מטפטפים קצת בכל פעם ומגבירים בהדרגה.

וכשזה מגיע לשיא, אני די בטוח שהם מסתכלים מלמעלה, מחייכים ושואלים אותי: "אז איך זה מרגיש להיות נשלט?"

נראה לי שהם לא ממש הבינו את הקונספט.

One evening as I traveled, the moon fell from the sky.
Her skin was like a salmon's, and tears came from her eyes
I asked her why she wept alone, and this is what she said:
'It's my blood that makes the light at night, that shines down on your heads.
It's my arms,' she said, 'that hold the stars aloft in Heaven's blue.
It's my voice,' she said, 'that makes your sailor's voyage straight and true.'
I asked her what help I could be, she touched my heart so dear.
'Just look up each moonlit night, and remember I was here.

Just look up each moonlit night, and remember I was here.'

מחקרים חדשים מצביעים על כך שהזמן הממוצע שלוקח לאדם להתגבר לגמרי על מערכת יחסים רומנטית ועמוקה הוא שנתיים. במילים אחרות: לוקח לך שנתיים להפסיק לאהוב.
הידיעה הזאת מטרידה אותי, מאחר ואני אדם אמוציונלי מאוד. הרבה יותר מהממוצע, למרות שאין זה מופגן כלפי חוץ. אז אם עברה חצי שנה מאז שאני לבד, זה אומר שהלב שלי יהיה פנוי באמת לאהבה אמיתית וכנה איפהשהו באיזור 2020.

מצד שני... סטטיסטיקות ומחקרים לא באמת משקפים מציאות. בטח שלא אינדווידואלית, או לפחות זה מה שאני אומר לעצמי.

מעבר לכך... אני מעולם לא הייתי האדם הממוצע. ומחקרים בד"כ טועים. ואולי יהיה לי מקום להכניס אהבה חדשה ללב השחור הזה שלי.. ואולי לזמן מסויים יהיה שם קצת צפוף עד שכבר לא יהיה.
אני מספר לעצמי סיפורים ומשקר לעצמי שיש תקווה, תחת האמונה שאולי אם אספר לעצמי מספיק בדיות, אתחיל להאמין בהן. ואולי אהיה מעט יותר אופטימי.

אני מקנא באופטימיים.

 

מצאתי את זה משעשע. וישר חשבתי עלייך...

לפעמים זה מרגיש כאילו יש לי סוד אחד יותר מלאחרים. אני מניח שלא מעט מאנשי הBDSM מרגישים שבנוסף לדברים הרגילים שאנשים מסתירים, להם יש עוד קצת משקל.  זו מעין תחושה של חשיבות עצמית שיש לכל בנאדם, ואני מניח שזה טבעי.

אבל בהסתכלות מבחוץ, זו תחושה שגויה. בגלל שלכולם שם בחוץ יש סודות ואפילו אפלים.
לכולם יש את האמת שלהם ואת האמת שהם בוחרים להציג לאנשים אחרים, קרובים ככל שיהיו.

ומעטים האנשים שאנחנו באמת יכולים להרגיש בנוח להיפתח אליהם, לעמוד מולם עירומים - פיזית ונפשית - ולהגיד "הנה אני."

אפילו כאן, במקום שבו אנו מרגישים חופשיים יותר, תחת מעטה הכינויים והמסכות, כמה מכם יכולים להגיד שהם יודעים הכל על מישהו מסויים?

אז אם בכל זאת מצאתם מישהו/מישהי שמקבלים ואוהבים אתכם כמו שאתם באמת - נקיים ומלוכלכים, מושלמים ומעוותים, יפים ומכוערים... אני מקווה שאתם יודעים להעריך אותם ולא לקחת את האהבה הזאת כמובן מאליו. הרווחתם, זכיתם. SO DON'T FUCK IT UP.

חזרתי, ילדים וילדות :-)
התגעגעתם? גם אני...

החודש וחצי האחרונים עסקו הרבה בשינוי אישי. שינוי מגורים, שינוי פיזי ושינוי תפיסתי.

לא אלאה בפרטים (כי בואו נודה, לאף אחד/ת לא באמת איכפת..) רק אומר שאחרי תקופה ארוכה של טלטלות, הגיע הזמן להתאזן. או מה שעובר כ"מאוזן" לטיפוס כמוני.

החלטתי שפרווה כבר לא מספיק. אפור כבר לא מספיק - אני רוצה יותר צבע בחיים. ואף אחד לא ייתן לי את זה סתם כך מרצונו בגלל העיניים היפות שלי.
שום שינוי לא יקרה בזמן שאני יושב ומחכה לסערה שתחלוף ולימים טובים יותר שיגיעו.

כי מי שמחכה לכלות הסופה, לעולם לא ילמד לרקוד בגשם. ואני כל כך אוהב גשם...

2016 מהווה בשבילי התחלה חדשה. שנה בסימן של משמעת ושליטה -

שליטה בעצמי..

שליטה בחיי..

ובך, קטנטונת... בעיקר בך.

טוב לחזור }{

אחים ואחיות - Drake יוצא לפגרה.

החל ממחר ובחודש פלוס הקרוב לא אהיה באתר שלנו (בנוסף לתחומים נוספים), עקב התחלה של חיים חדשים, הן מבחינת מיקום והן מבחינה אישית.

אני משאיר אתכם/ן עם משהו אחרון לעת עתה:

את פותחת את הדלת ונכנסת לדירה.

נורה אדומה מאירה את החדר החשוך. בקצה החדר, את רואה אותי יושב על כיסא, לבוש בחליפה וברגליים משולבות.

"תנעלי את הדלת ותתפשטי. את יכולה להניח את הבגדים על הכיסא משמאלך."

את נועלת את הדלת ומתחילה להתפשט לאט ובחשש קל. את מושכת את הזמן, מנסה להתאקלם למקום ולמצב. זה בסדר, אני סבלני.

לבסוף, את נעמדת מולי עירומה לגמרי, במבט מושפל וידיים לצידי הגוף.

אני קם מהכיסא ונעמד, "רדי על ארבע ותזחלי אליי."

שוב, כמו ילדה טובה, את מצייתת. קר לך ואת רועדת. "עצרי." את נעצרת ואני כורע ברך ומרים את סנטרך, כך שמבטי פוגש בשלך.

"את רוצה את הזין שלי?" אני שואל ובתגובה, את מהנהנת. "תגידי את זה..."

"אני רוצה את הזין שלך..." את לוחשת.

אני נעמד חזרה. "חשוב שיש רצונות בחיים." אני פותח את המכנסיים ושולף את הזין שלי לאויר הפתוח.

"היום אני מרשה לך." את מתקרבת אליי ותופסת אותו בידך. הוא כבר עומד ואת ממששת אותו מעט לפני שאת מכניסה אותו לפיך. בהתחלה לאט, אבל מהר מאוד את מגבירה את הקצב. אני עוצם עיניים, מחזיק את עצמי שלא לזוז... עדיין לא.

את מוצצת ומשפשפת, כשלפתע אני תופס לך בשיער ומושך את הראש שלך אחורה. את מביטה בי.

"בלעת פעם?" את נדה בראשך לשלילה. "היום את תבלעי." את מנידה שוב. אני מתכופף אלייך, פנינו קרובים מאוד עכשיו.

"היום את תבלעי., אני אומר ברוגע. "כן..?" את לא מגיבה ואני מזיז את הראש שלך בתנועת "כן" לפני שאני מזדקף ודוחף את הראש שלך חזרה אל המפשעה שלי. את ממשיכה למצוץ.

אני מרגיש את זה בא עכשיו. אני שוב מושך את ראשך לאחור מהשיער.

"תפתחי." את פותחת את הפה ואני מתרוקן לתוכו. אני תופס לך בסנטר וסוגר לך את הפה. את בולעת ופותחת, נותנת לי לראות.

"ילדה טובה." אני אומר ואת מחייכת אליי. את מחזירה את הזין שלי לפה שלך, מוודאת שהוא יהיה נקי.

עוד לילה ארוך לפנינו...

Drake יחזור ב-1 לינואר.
ועד אז... 'זדיינו באהבה }{

אני לא איש של בוקר. "שונא בקרים יחיה..."

ובד"כ האנרגיה מתעוררת לי לקראת סוף יום עבודה, שזה די באסה ברמה התעסוקתית.

אז לפעמים אני נותן לעצמי זריקת מרץ.

היום זו זריקת המרץ שלי...
מוקדש לכל מי שעדיין במצב זומבי בשעות כאלה.

Suddenly forever knows
What it takes and where it goes
Paint it black inside your head
...I defy what you have said