A matter of discipline

חלמתי עלייך בהקיץ היום.
ולכמה רגעים זה עשה לי נעים בגוף.
עצם המחשבה כל הדברים שאני רוצה לעשות איתך.. לעשות לך... גורמים לי לצפיפות-יתר בתחתונים.
מביך כשאתה במקום עבודה. אה, fuck it.

אני יכול להגיד שאני רוצה לעשות איתך אהבה. וזה נכון.
אבל אני גם רוצה לזיין כל חור בר-זיון שלך.
אני רוצה לדפוק אותך בפראות ובקולי קולות, כשאת חצי-לבושה וכפופה על מכסה תא המטען.
אני רוצה אותך על הברכיים, מסתכלת עליי בעיניים ענקיות ומתענגת על כל טיפת זרע שלי.
אני רוצה אותך מקולרת על ארבע ומתחננת שאבעל את החור הקטן שלך.
אני רוצה אותך בעוד אלף מצבים שונים.

ו...... חזרה לעבודה.
וכל מה שנשאר לי זו תחושה קטנה ומוזרה. בתחתונים.

 

עדיין קריר בחוץ.. אבל יתחמם בהמשך.
בחוץ עוד יהיה חם יותר - בפנים פחות.

נזכרתי הבוקר בסיטואציה שמתרחשת לא מעט אצלי.
כמעט בכל פעם שאני לוחץ למישהו את היד, הוא מלין על כך שהיא קרה. הידיים שלי תמיד קרות - זה גם מה שאני מסביר.
ואז מגיעה הקלישאה: "ידיים קרות - לב חם :-)".
פאק יו, עוגיות מזל אנושיות!
קחו שנקל ותקנו קצת מקוריות.

לב חם my ass...

אם באיזושהי נקודה ניקר בי ספק קטן, היסוס שלחש לי שאולי בכל זאת לא הגיוני לכבות את הרגשות שלי...

נוכחתי לאחרונה לדעת שהיססתי לשווא.

אני עומד מול צומת דרכים: האם להמשיך לתת לאביר הלבן להשמיע את קולו? או שאולי לתת למלך השחור לכלות אותו לחלוטין?

אני מתגעגע לתקופה שבה הם חיו בהרמוניה זה לצד זה.

אז האם אהיה גם א'? או שפשוט אהיה Drake שלם, מוחלט?

שאלתי את עצמי לא פעם באיזו נקודה במשחק הזה של הרגשות מגיע הרגע שבו אני מנצח? או לפחות מגיע לתיקו מכובד?

אין מנוס מרגשות, אני יודע את זה. זה חלק ממה שהופך אותנו לאנושיים.

אך לחלקנו (ואני ביניהם) יש נטייה לתת להם מקום קצת יותר מדי דומיננטי מאשר להיגיון הבריא.

בשבילנו, רגשות זה כמו אלכוהול : קצת זה נעים - יותר מידי עלול להרוג אותך.

הבעיה היא שזה מזנק מ-0 ל"פסיכי" במהירות לא נתפסת.

ואישית? נתתי לרגשות האלה להקצין ולהתל בי. בלי סכר שימנע מהם להציף.

אז אני מוותר עליך, א'.

אתה אנושי - אנושי מדי. ואתה פשוט לא יודע להתמודד עם זה. ולא איך למנוע מזה לפגוע בך.

אולי עכשיו תדע סוף סוף נחת.

אז לטוב ולרע... Drake.

(מסך)

לא ככה דמיינתי את זה.
אני לא מריונטה של אף אחת. אני לא ארקוד לצלילי החליל שלך.
דום, אדון, שולט, אלוהים... אני יכול להיות כולם בשבילך.

אבל לא נשלט. לעולם לא נשלט.

אני תוהה אם יש לך מושג כמה אני מבולבל עכשיו.
אני לא אוהב להיות מבולבל, מהוסס.

זה מעיד על אובדן שליטה עצמית, גם אם רגעי..

לא אוכל להתכחש לעובדה שהקסמת אותי.
אני לא מאשים אותך - אני משוכנע שאפילו לא ניסית...

אבל לא.
את לא תדעי את זה. את לא תיראי אותי חלש.
לא תיראי אותי על הברכיים.
לך אני פלדה, אני טיטאניום - קשה, קר.
אז אני אזיין. ואני אצליף. ואני אבעל ואחנוק ואכאיב.

ורק אצלי עמוק בפנים... I am spellbound.

אני לא היפי. אני לא אדם שוחר שלום ולא מאמין שהוא יכול להתקיים.

אני גם לא נגד אלימות - אלימות פתרה יותר מחלוקות בהיסטוריה האנושית, מאשר כל גורם אחר.

כן, אני מציאותי - העולם הוא לא מקום שפוי. ולפעמים כדי שהעולם האישי שלנו יהיה שפוי, צריך להפוך אותו לכזה, בכל דרך שנבחר.

אבל...

שנאה היא דבר שנתקלים בו יותר מידי.

שנאה ללא כל הצדקה וללא כל סיבה אמיתית. שנאה שאפילו השונא עצמו אינו מודע לעוצמתה.

מי יותר מהעם היהודי מבין בשנאה - שנאו אותנו לאורך מאות שנים.

ואנחנו יודעים יפה מאוד לשנוא בחזרה. גם שלא לצורך.

יש יותר מידי שנאה בעולם שלנו.

שנאה טהורה, אכזרית וללא גבולות. והכי גרוע - היא לא תמיד מגיעה מאנשים רעים.

אני תוהה מתי נדע להבדיל בין כעס לשנאה. ומתי נדע לא לערבב ביניהם.

My aching world is fading, pulses heartbeats oxidized
My one temptation, last sensation is only suicide
My blisters bleed, my hunger screams and even then I try
To find the places where the pieces of my heart collide
Where I am flying totally weightless in a desert sky
Exploring, soaring, in the deepest corners of my mind
And like a phoenix out of fire I'll be reborn to try
Ashes to dust
And dust to life

חברים וחברות, מסתבר שהתמונות שהעליתי כאן הועלו לאינסטגרם ע"י גורם זה או אחר.

חשוב לי להבהיר: המשתמש שם הוא לא אני והתמונות הועלו ללא הסכמתי ואין לי כל קשר למי שהעלה אותן!

זה כואב, אני יודע.

אני רואה את הלחלוחית בעינייך, את הפה מתעקל כלפי מטה - את רוצה לבכות.

אבל את יודעת שאני שונא דמעות. ואת שלך יותר מהכל.

הקטנטונת שלי לא בוכה. במקום זה, היא מחייכת.

זו ההוראה הכי חשובה והכי מתמשכת שיש לה: במחיצתי, היא תמיד מחייכת.

הכי יפה לך חיוך. והקטנטונת שלי תמיד צריכה להיות יפה. בשבילי ולמעני.

אני יודע שהיא לא תמיד במצב רוח לחייך. ואני מתחשב בזה.

יש לה הרגעים שלה, הימים שמכניעים אותה לפעמים. ובימים האלה, היא יכולה לבחור האם להיות כלבה או להיות ונילית.

ואם היא בוחרת להיות ונילית, אני מחבק אותה, עוטף אותה בחום ומכין לה שוקו חם. אני מלטף ומנשק ברכות.

ואחרי שהיא מרגישה יותר טוב... אני מוריד אותה לרצפה ורואה אותה מחייכת עם הזין שלי בפה שלה!

אבל היא בכל זאת בוחרת להיות כלבה... אז היא תמחק את הפרצוף החמוץ המזויין הזה ותלבש את החיוך שלה! החיוך שלי!

מבינה? כך או כך... את תגמרי את הלילה עם חיוך (-:

לפעמים.. כשאני בועל אותך... אני אוהב לעשות את זה מיד אחרי ששנינו עשינו אימון אינטנסיבי ומול המראה.

כשאת את על ארבע ואני מאחורייך... את עם הפנים אל המראה, אבל בעיניים מכוסות.

אני אוהב לראות את הגוף שלך נהדף קדימה עם כל כניסה שלי. לראות את הפנים שלך מתעוותות לרגע, על גבול הבכי.

שני גופים מזיעים, נוטפים ומבריקים... ספק מהעומס של אימון מאומץ וספק מזיון אינטנסיבי.

השרירים שלנו רוטטים. הדוקים. אנחנו שנינו מסריחים מזיעה.

והריח שלך ככה... רק גורם לי להתקשות מהר יותר.

כבר שנים שאני כמעט ולא חולם. לפחות, לא שאני זוכר.

והחלומות שאני כן זוכר, הם חלומות בלהה. סיוטים.

ברור לי שזה מעיד על משהו פסיכולוגי, אבל זה לא באמת חשוב לי.

מה שאולי מפריע לי, הוא שאין לי חלומות גם כשאני ער.

אולי מפריע זו לא המילה הנכונה - "מוזר". זה יותר מדוייק.

היו לי חלומות לעתיד. אבל הם די קרסו וגרמו לי להבין שלעצמי.. לDrake... אין חלומות שהוא רוצה להגשים.

משפחה? ילדים? אנשים בד"כ שמים את אלה כחלומות וברגע שהגיעו לשם, הם די נשארים שם. מעטים מטפסים מעבר לכך.

אני לא רואה באלה חלומות. אני לא שולל, אבל לא מקובל עליי שפעולה טבעית וביולוגית שמושרשת ברובנו תהיה חלום שלי.

יחד עם זאת, אני כן רוצה משהו לשאוף לו.

אומרים שההבדל בין חלום לבין מטרה, הוא בביצוע.

אז החלטתי שיהיו לי מטרות. שאיפות. לא בחוץ, לא בחיים בכללי, אלא עם עצמי.

להיות גרסה יותר טובה של עצמי.

אני רוצה ללמוד כמה שיותר.
אני רוצה לחוות כמה שיותר.
אני רוצה בסוף חיי להיות גאה בכך שמיציתי את החיים האלה עד תום, לטוב ולרע.

אולי אתאהב, אולי לא. אולי יאהבו אותי ואולי לא.

ואולי יהיו לי אישה וילדים ואולי לא.

אבל אנחנו נולדים לבד ומתים לבד.
ובסופו של יום, אנחנו חיים 24 שעות ביממה רק עם עצמנו - מי זה ה"עצמנו" הזה.. זה כבר תלוי בנו.

אז לכל החולמים שבינינו - תמשיכו לחלום.

רק תדאגו לפעול על מנת להגשים את החלומות שלכם.

מתוך פרץ דושיות, החלטתי להעלות תמונות.

Enjoy!