It burns into your heart the darkness that you fear. You were never free and you never realise And love, is a word you've never heard. Your heart aint cold cause it burns the desire to leave the mind
יש את התקופות האלה שמעמיסות עליך פיזית - לא מספיק שינה, יותר מידי עבודה או התחייבויות. זה בא וזה עובר.
מצד שני, יש את התקופות שמעמיסות נפשית - על הראש, על הלב. אלה עוברות יותר לאט בדרך כלל.
הפסקתי לחפש סיבות. יש כל כך הרבה ממילא.
לפעמים בתקופות מהסוג השני, אני מוצא את עצמי רוצה לברוח מהכל. מהאנשים שבחיי - אלה שאני אוהב ואלה שלא, מהמחוייבות, מהעולם שסוגר עליי.
אני לא יכול לעשות זאת, כמובן - רק מבחינה סמלית. אז אני נועל את נעלי ההתעמלות שלי, מתחבר למוזיקה, יוצא מהבית ורץ.
I'll shake my fist up to the sky Just keeping my dreams alive I'm one part saint and two part sinner And the last part is still on the line
מרבית האנשים בעולם מאמינים בדת מסויימת. יהדות, נצרות, איסלאם, בודהיזם.. אין סוף לזה. אפילו אתאיזם הפכה לדת (אבסורד מישהו?)
אחד הדברים שמשותפים לרוב הדתות, הוא ההיבט של חטא.
אתה יכול לא לשמור מצוות - שזה עושה אותך לא ממש בסדר, ואתה יכול לבצע פעולות אשר יש עליהן איסור מפורש. יש איסורים משותפים לדתות מסויימות. הן יותר קונצנזוס, כמו ניאוף, גניבה, רצח. למרות שלכל כלל יש יוצא מן הכלל ולכל חוק יש loophole - ומי כמונו, בני האדם יודע לנצל את החורים האלה. או להמציא אותם.
אני אינני אדם מאמין. אך אני מודה שמצידי, חטא הוא מאוד מושך. הוא משחרר מכבלים מנטליים. לדוגמה, גדלתי כיהודי חילוני (מתעב את המונח 'חילוני', אבל לא נתעכב על זה) ועל אף שלא חונכתי לשמירת מסורת קיצונית, כן הנחילו לי אמונה במובן מסויים וכן נטיתי לשמור דברים מסויימים, כמו כיפור, חלב-בשר, חזיר ודברים נוספים.
עם הזמן, התחלתי ללמוד בעיקר להטיל ספקות. לחצות עוד קו, לעבור עוד גבול ולחכות לברק שיכה בי מלמעלה. אבל זה לא קרה.
כיום אני מוגדר (רק אם ממש מתעקשים להגדיר) אגנוסטיקן. שבגדול זה אומר "לא יודע - לא איכפת לי".
ואני מכבד אמונה של כל אדם, כל עוד הוא משאיר אותה אצלו.
אז אני מודה, אני מוגדר "חוטא" וגאה בזה מאוד. כי אני אדון לעצמי.
את הערכים לפיהם אני חי, רק אני קובע.
ספר הוא לא אלוהים. רבי הוא לא אלוהים. אז אם הוא קיים ואם יש לו משהו להגיד לי, שיבוא ויגיד לי - מעבר לכך, מבחינתי זו יד חופשית.
אני תוהה האם יש יותר חוטאים בעולם ה-BDSM מאשר שם בחוץ.
הכוונה לחוטאים במודע ובלי ניסיון לחרטט או לספר שקרים לעצמם, כמו רוב האנשים שטוענים X ועושים Y, אבל "זה לא בדיוק ככה" או "יש לי סיבות".
זו קהילה עם ראש יותר פתוח בדרך כלל. ועם סקרנות רבה.
סיטואציות מסויימות, שניות בודדות שנצרבות לנו בתודעה ונשארות שם לנצח.
לפעמים אלה טראומות. אבל לפעמים אלה הרגעים שבהם אתה מודה בינך לבין עצמך שכאן ברגע זה, אני מוכן למות.
אם הייתי אדם מאמין, זה היה הרגע שבו הייתי אומר לאלוהים - "לך על זה, גבר. יהיה לך מת מאושר.":
אני אחרי ארוחת סטייק משובחת ומדוייקת להפליא. אני יושב על הספה, מוזיקה רכה מתנגנת ברקע (אחת מסונטות הפסנתר של מוצארט, השם לא זכור לי). האור עמום ואני בעיניים עצומות, עם כוס ויסקי ענקית ביד... והשפתיים שלך מסביב לזין שלי.
אם יש דבר אחד שאני אוהב יותר מללכת לישון איתך בלילה, זה להתעורר באמצע הלילה ולהביט בך.
את שוכבת עם הגב אליי (שנינו אוהבים 'כפיות'). אני מעביר את ידיי על הגוף העירום והמושלם שלך - מושלם כי הוא רק שלי - ויודע שהוא יגיב בהתאם עוד לפני שתתחילי להתעורר. את מזיזה את האגן מעט אחורה יותר, נצמדת אליי אפילו יותר.
ושנינו יודעים שאת תתעוררי בבת אחת בצעקה קלה - ברגע שהזין שלי יפער לך את החור.
אני נזכר בגן עדן. אני זוכר שזה לא היה כמו שחשבתי שיהיה. זה היה כל כך הרבה יותר טוב. אני זוכר שעמדתי בשער, בחרדה ובציפיה. ואת זו שפתחה אותו והזמינה אותי להיכנס אליו - אל גן העדן שלך. "עכשיו הוא שלנו", אמרת.
ולתקופה, הוא היה שלנו. צחקנו ואהבנו, והזדיינו בלי סוף. גילינו עולמות אחד בתוך השניה.
אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שגן העדן נסדק. פה חריץ, שם שבר, עד שבסוף הכל החל להתפורר וחשף את האמת: גן העדן שלנו.. שלך... היה רק תפאורה. הסוואה למשהו אחר לגמרי.
מתחת לשכבות המתפוררות מצאתי מרתף. צינוק. ושנינו היינו כלואים בו. שאלתי אותך מדוע הזמנת אותי. מדוע מכרת לי את אשליית גן-העדן.
"פשוט לא רציתי להיות כלואה כאן לבד."
נמסתי. ולא יכולתי לכעוס עוד. אבל האמת יצאה לאור עכשיו ושנינו כלואים כאן.
