A matter of discipline

"יקרים" בתחת שלי, אתם די זולים למעשה...

נראה שתפוסות עושות לכם את זה יותר.

וזה סבבה, מקבל.

אבל "לא" זה לא ראשי תיבות של "ל-רצות א-ותך".

זו מילה בת הברה אחת שמשמעותה היא: "תלמד לקרוא, דביל, ותבין שאני לא בקטע, גם אם תשלח 1,000 הודעות". 

אני בטוח במקום שלי.

אבל אני גם מאוד מגונן על מה ששלי ומי ששלי.

אז אם אתם לא יודעים לכבד, אנא זכרו זאת: בעידן האינטרנט, שום דבר הוא לא באמת פרטי, חסוי או נסתר.

נ.ב.

שולט אמיתי יודע קודם כל לשלוט על עצמו ועל הזין שלו, ורק אז על אדם אחר.

פעם בכמה זמן, אני חוטא בעוגיות.
זה טעים לי, זה מתוק לי, זה מטמא את הגוף ומנקה את הנשמה.

יום אחד נתקלתי בעוגיה שבורה. בד"כ אני נוטה לדלג הלאה, כי השלמות פשוט מושכות יותר לאכול אותן. אסתטיקה מוכרת ושיט...
אבל משהו בעוגיה השבורה הזאת גרם לי לעצור. גרם לי לרצות להפוך אותה לשלמה. לא כי אני מושיע-העוגיות הגדול - אלא כי ראיתי את מה שהיא באמת: שבורה, אבל מושלמת.

אני יודע שגם אם נצליח, השברים לא יעלמו.

הם יחוברו, אבל תמיד יראו את המקומות שבו הם נוצרו.

וזה בסדר - אלה צלקות קרב. מזכרות ממלחמה ארוכה שעדיין נמשכת.

היא מתוקה, היא שבורה והיא שלמה לחלוטין.
זאת העוגיה שלי... והיא העוגיה הכי טעימה בקופסה.

העיניים הגדולות האלה.

החיוך הזה שמופיע פעמים נדירות מידי.

והריח שלך... הריח המשכר הזה.

הם נשארים איתי כשאת הולכת...

הם מחזיקים אותי עד הפעם הבאה.

היה לך קר כל כך בלילה. רעדת לי בידיים. אבל התעקשת שאת בסדר. הצחקת אותי, כי ניסית להיות גיבורה. להראות לי שאת חזקה.

עדיין לא הבנת שאת לא צריכה להוכיח לי כלום.

אני כבר שלך.

אז אני מחכה לך. כדי לפתוח לך את הדלת ולראשונה מזה נצח, להכניס מישהי אל תוך ליבי.. אל תוך חיי..

ברוכה הבאה לעולמי, קטנטונת.

היכנסי, יש עוגיות...

הרחובות מלאים באנשים שמרימים את החם-צוואר עד מעל האף, משאירים רק את העיניים גלויות ונראים כמו נינג'ות... אני אוהב נינג'ות.

וציצים.. אני אוהב גם ציצים...

אני אוהב נינג'ות עם ציצים.

אבל לא man-boobs.

כי אני אוהב גם כוס...

אני אוהב נינג'ות עם ציצים וכוס.

זהו.

(הקור לא מיטיב עימי על הבוקר...)

את והאופרות המזויינות שלך...

אני וההבטחות המזויינות שלי...

זה היה יום ההולדת שלך ולכבודו הבטחתי לך שהיום נלך לאן שתרצי ונעשה מה שתרצי. ואני אסכים להכל (בגבול הסביר).

יום אחד בשנה, קצת גיוון - for I am kind...

אז גררת אותי לפאקינג אופרה.

לא האמנתי שיש בכלל אופרה בארץ.

את מתה על אופרות - למה? אין לי שמץ של מושג. ישבתי שם שעתיים וחצי וצפיתי בחבורה של בהמות צורחות בשפה שאני לא מבין על במה שמציגה סיפור, שגם עם ההסברים, לא הבנתי מה כולם מתים על הכרמן הזאת.

התנחמתי בעובדה שזכינו להתלבש כמו שאני אוהב: את בשמלה שחורה ארוכה, מאופרת כמו ליידי אמיתית. אני בחליפה שחורה, חולצה אדומה ועניבה שחורה, שאני אוהב לענוב, אבל מראש יודע שלא תישאר עליי עוד לפני שנגיע למחצית מהערב.

אחרי שעתיים וחצי (בלי הפסקה!) יצאנו משם, כשאת לפתע פונה אליי בחיוך גדול ואומרת: "תודה, לאדון שלי... על יום מקסים."

ואז באותו רגע, פשוט נישקת אותי. נשיקה חמה ואוהבת ומלאת הכרת תודה.

באותו רגע, הגבר שבי ידע שאני לא מסוגל להישאר כועס עלייך.

אבל השולט שבי... הוא דרש פעולת תגמול.

נכנסנו לאוטו וכשהתחלתי לנסוע, שאלת אותי למה אנחנו לא בדרך הביתה.

התשובה של "זו הפתעה" הספיקה כדי להשתיק אותך.

נסענו לתוך חורשה חשוכה שנתקלתי בה פעם ממש בטעות. קראתי לה "אנסיה", כי בכנות... אפשר לעשות שם הכל בלי שמישהו יחשוב בכלל על להיכנס לשם. וזו בדיוק הייתה התוכנית.

נעצרנו מול עץ גדול, מספיק רחוק מהכביש.

הבטת בי בעיניים גדולות ושואלות.

"צאי." פקדתי ויצאתי אני מהרכב. השארתי אותו מונע עם האורות דולקים.

את יצאת מיד אחרי והתחלת להבין. השפלת את הראש מטה וסיננת "כן, אדוני."

פקדתי עליה להישען על מכסה תא המטען עם התחת אליי.

הרמתי את השמלה הארוכה והיפה שלך עד מעל למותנייך ותפסתי את התחתונים ביד אחת.

נאנקת בכאב כשקרעתי אותם ממך.

פתחתי את רוכסן המכנסיים שלי ושלפתי את הזין החוצה. כיוונתי אותו אל חור התחת שלך ובבת אחת החדרתי אותו פנימה. את צרחת.

התחלת להשתנק בבכי.

התחלתי לטחון מהר וחזק, כשאת ממשיכה ליבב.

לפתע סיננת משהו בין היבבות. כל דחיפה שלי הביאה איתה אנחה מלווה ב"כן..." חלש שלך.

הרגשתי שאני עומד לגמור... הגברתי את הקצב בפראות עד שזה בא... והשפרצתי סילונים של זרע חם לתוך חור התחת שלך.

הוצאתי מהכיס את העניבה שהורדתי קודם ושלפתי מתוכך את הזין. מהר דחפתי לתוך החור שלך את העניבה, מקומטת, רק כדי לסתום את החור.

סובבתי אותך אליי בפראות.

האיפור שלך נמרח וזלג.

"עכשיו לנקות." פקדתי.

ואת ליקקת את הזין שלי עד שהיה מבריק.

הבטת בי בעיניים הגדולות האלה ולחשת לי בחיוך: "תודה לאדוני על סיום מושלם ליום מקסים."

יש אנשים שהתגובה הראויה ביותר ל98% מהדברים שהם אומרים היא: "Kiss my ass!"

אבל לאחרונה אני מוצא עצמי נמשך יותר לביטוי: "Lick my hole!"

ואני מאמין שברמת היישום המעשי, אני אהנה מהאופציה השניה הרבה יותר.

חייב אימון-חוץ כדי לנקות את הראש... יותר מידי דברים רצים בו - ולא רק בו.

אבל אני תקוע פה עם מדיח כלים שיסיים רק בעוד שעה וחצי.

עד אז.. Here we are now - entertain us.

באיזושהי נקודה בשיחה, אני בד"כ מקבל שאלות בנוגע ל"מסיכה" שאני מתאר לפעמים בפוסטים שלי.
הן חוששות (מסיבות ברורות) שאני מסתיר משהו. שאני מנהל חיים כפולים אולי.

אז זה די נכון... אבל הפוך.
המסיכה המטאפורית שאני כותב עליה היא למעשה המסיכה שאני לובש בכל פעם שאני יוצא מהעולם שלכם, שלנו, שלי... אל העולם שבחוץ.

העולם שמורכב מאנשים פוליטיקלי קורט, אנשים עצורים ומנומסים, אנשים מדחיקים שמאלצים את עצמם להסתיר את הצדדים האפלים שלהם ומסתירים את היצרים המיניים שלהם בתוך כספת, אפילו מפני עצמם.

חבישת המסיכה הפיזית והכניסה לעולם הבדסמ נותנות לי את החירות להסיר את המסיכה המנטלית. ולהראות את עצמי האמיתי.
קרוב לוודאי שכמה מכם מכירים אותי טוב יותר מהאנשים הקרובים אליי ביותר.
כאן אני יכול להיות עצמי.

איתך אני יכול להיות אני...

נולדתי עם עמידות גבוהה לכאב פיזי.

זו לא התרברבות, זו פשוט עובדה קיימת.
ברור שאני מרגיש כאב, אבל פחות מרוב האנשים. או שאולי זה פשוט מפריע לי פחות מלרוב האנשים.. אני לא יכול לדעת.
מעולם לא שמתי לב לזה, עד שלפני כמה שנים המקעקע שלי בזמנו מצא לנכון לציין את זה בפני.
נראה שזה כוח-העל שלי, אם יש לי אחד.

וכמובן, שאי אפשר בלי קונטרה לכוחות על. בעוד שברמה הפיזית אני עמיד, ברמה הרגשית... פאק.
הרגשות שלי מועצמים. אני מתרגז מהר מאוד, אני נפגע יותר מידי... ואני מתאהב מהר מידי, חזק מידי ובלי מעצורים.
מבלי לכוון לכך בכלל ולפעמים מבלי לשים לב, כאשר ניצת בי רגש, זו לא להבה - זו התפרצות געשית.

המודעות לזה גרמה לי להתחיל לווסת את התגובות שלי. לשמור יחסית על איפוק ופאסון כשאני עומד מול מצב רגשי טעון מבחינתי. מה שקורה בפנים, לעומת זאת... בום.

כואב לי הרבה. בגלל אינספור מצבים רגשיים, לא בהכרח מוצדקים.
ובכל פעם שזה קורה, אני מתחרט שזה לא כאב פיזי. את אלה הרבה יותר קל לשכך, להקהות ולרפא.

כשאני חושב על זה, הייתי רוצה כלב. זכר.

סדר היום של הזכר הכלבי: הוא אוכל, הוא ישן, הוא מזיין כשיש מה (וגם כשאין) וכשמשעמם לו, הוא מלקק לעצמו את הביצים.

מסקנות: אנחנו לא צריכים ללמד אותם טריקים - הם צריכים ללמד אותנו.