היה רגע של בלבול כשבנצי ניגב את השומן מאצבעותיו על הסוודר היוקרתי שלו, לפני שאחז בשולי הבגד ומשך אותו עד מעל צווארו, כדי לחשוף את חזהו המפותח אך החיוור. הוא לא ידע מדוע הוא חש לפתע את הדחף להשוויץ בהישגים שלו בחדר הכושר, יותר משהבין מדוע הוא צריך היה להוריד את מכנסי הטרינינג המרושלים שלו, ולתת מרחב מחייה לגוש המרשים של הבשר הרך והמטלטל שבין רגליו, שלפתע השתוקק להשתחרר מהכלא שלו. אבל אז הוא נזכר במה שהמסך אמר לו, רגע לפני שהוא נתן לטלפון ליפול מאצבעותיו חסרות התחושה, בכדי שזה ייקפץ, נשכח, על המזרון. בנצי היה חייב לבדוק את הזין שלו. הוא היה צריך להבין את מקומו בעולם ואת המטרה שלו, ולשם כך הוא היה צריך לדעת עד כמה גדול האיבר שלו.
והוא היה פשוט ענקי! בנצי הרגיש גל של עונג בלתי ניתן לביטוי שהפך במהרה לארוטי, שאילץ אותו להחליק את ידו לתוך תחתוני הבוקסר שלו, ולשפשף את איברו החלקלק והמגורה. הוא ידע את זה כבר שני עשורים טובים, כמובן; בנצי היה אחד הבנים הראשונים בבית הספר שעברו את גיל ההתבגרות, ובסופו של דבר, עם דחף להתעמל ומחוייבות מוחלטת לכל דבר שהוא התחיל בו, בנצי יכול היה לעצב מחדש את כל ההתפתחות החברתית שלו בצורה שלא הייתה מועילה לחלוטין להשכלתו. הסוודר ומכנסי הטרנינג ששכבו כעת על הרצפה לצידו, כעת היו רק חלק מבגדי הסתרה רבים, חלק מאסטרטגיה שלמה של התלבשות בשכבות כדי למנוע מכל חרמן בסביבה לבהות ישירות בגופו המרשים, המתפתח... אבל הוא כבר יכל להרגיש את מוחו משכתב את עצמו. הופך את זה ליתרון, למשהו להתגאות בו. לבנצי היה זין גדול והוא נראה ממש טוב! ובובות גדולות זין אוהבות לזיין.
הוא הרגיש צביטה רגעית של אהדה לכל הגברים האחרים בחדר, שהרימו את מבטם מהטלפונים שלהם עכשיו וגילו שאיבריהם לא גדולים מספיק כדי להפוך אותם לבובות צייתניות וחרמניות בשביל האדונים. הם יקבלו את התכנות מחדש, להפוך את עצמם למעין משרתים חסרי מוח, יקבלו בעליזות את התכנות ששידר את עצמו באופן תת-הכרתי ישירות למוחותיהם, אשר שכתב את אישיותם בהתאם להיררכיה חדשה של כפיפות מבוססת שימוש; הם פתחו את מוחם, הופכים את עצמם יותר ויותר למטומטים ריקים, בזמן שהם ספגו והפנימו את מקומם כעובדי בית, משרתים ומטפלים. אפילו יותר עצוב, הם כנראה חשבו שהם בני המזל... אבל בנצי ידע שהוא בר המזל פה, יותר מכולם. הוא מתוכנת לבלות שנים, אולי אפילו עשרות שנים בלדחוף את איברו המרשים בחוזקה עמוק אל פיו או ישבנו של כל גבר שירצה בו, והגוף הגדול והמושקע שלו יגרום להם לרעוד ולגנוח כל כך יפה עם כל דחיפה.
הוא לא גמר מעצם המחשבה על כך - בנצי הבין שהאורגזמות שלו הן כעת זכות שיש על האדונים להעניק לו, ולא בחירה שיש ברשותו לעשות - אבל הוא בהחלט הרגיש גל של אקסטזה מוחלטת מעקצץ בגופו, עם הרעיון של הגשמת מטרתו החדשה. הרגע הזה שבו הוא בהה למטה באיברו הזקור ושריריו המשתרגים, רואה אותם לבסוף בצורה שמעולם לא הבחין בהם קודם לכן. הוא הפנים במלואה את ההתניה ההיפנוטית ברגע של גילוי מאושר, שחיסל לחלוטין את ההתנגדות הרגעית שלו. היה ברור שרגע זה תמיד הולך להיות אחד הרגעים המאושרים בעולם בשבילו, מבין כל הזיכרונות שלו. כל הפחדים, הספקות ואי הוודאות של בנצי נעלמו, מוחו הרגיש סוף סוף מרוכז ומאוחד ומאורגן לקראת מטרה, והמטרה הזו היתה, לזיין כמה גברים שהוא רק יכול היה. עיניו התגלגלו לאחור בראשו, כשהתכנות הסופי התייצב במוחו לנצח, והוא קם ויצא מחדר המלון שלו מבלי לטרוח אפילו למשוך את החלק העליון של חולצתו כלפי מטה, או לעטות את מכנסיו. הוא היה צריך למצוא מישהו שיזהה את האני החדש שלו... והוא היה צריך שאחד האדונים יגיד לו מה לעשות עכשיו.