מיכאל נאלץ להסיט את מבטו. הוא נאלץ להסיט את מבטו, כי בכל פעם שהוא איבד את עצמו בתוך רצועות האור והצל שזרמו מהמסך על הקיר הרחוק, שיצרו מנהרה מרתקת של חושך ואור, הוא איבד עוד חתיכה קטנה מעצמו לזרימה המהפנטת של מנהרת האור, ומעולם לא קיבל אותה בחזרה. הוא נאלץ להסיט את מבטו, מכיוון שנדרש ממנו יותר ויותר כוח רצון כדי להיחלץ מערפל הצייתנות שתבע את מחשבותיו בכל פעם שעיניו הפכו מטושטשות ולא ממוקדות, והוא בכנות לא ידע כמה כוח עוד נותר לו להתנגד. הוא נאלץ להסיט את מבטו, כי הוא כבר היה עירום ועל ברכיו, ונוצר בו שכנוע קפוא שזו תהיה רק תחילת ההתניה שלו.
אבל המסך היה מקור האור היחיד בחדר. הוא האיר את כל השאר באותם פסים צרים של שחור ולבן, בהיר וחשוך שהמשיכו למשוך את מוחו של מיכאל חזרה לתרדמה עמוקה, ואפילו כשהוא הפנה את גבו למנהרת האור, מיכאל יכול היה לראות את משחק הצללים שלו בכל מקום שאליו הביט. הדפוסים התבלטו על פני עורו השחום, והפכו את גופו שלו למשהו מהפנט ושובה לב, ומיכאל כבר איבד את עצמו באוננות עצמית יותר מפעם אחת, כשהוא חולם בהקיץ על גבר אחר שבוהה בו מאונן באותה דרך שבה הוא עצמו המשיך להביט בקיר הרחוק. אוננות גרמה למוח שלו להיות חלש וניתן לשינוי, זאת הוא למד במחיר כבד, אבל זה היה גם החלק הקשה ביותר של התכנות שלו להתנגד אליו, והחלק שהרגיש הכי טוב להיכנע אליו.
מיכאל זכר שהאמין בשלב מסוים שדרך הפעולה הטובה ביותר היא לא להסתכל על שום דבר בכלל. הוא נזכר כיצד עצם את עיניו, התכרבל למצב עוברי על הרצפה כדי לחסום את רצועות האור המתערבלות ללא הרף, וניסה לשמור על תחושת העצמי המוגבלת שנותרה לו. אבל בהיעדר ראיה, צליל הבס העמום, הפועם, שמילא את החדר, נכנס לראשו. ובאותה העדינות התחמנית של מים השוחקים את גדת הנהר, הצליל פורר את אמונתו ונחישותו, והמיס את המתח בגופו ובנפשו לכדי רגיעה רפויה ועצלה. בסופו של דבר הוא שכנע את עצמו שהאורות בוודאי פסקו. הוא האמין שבטוח לפקוח את עיניו שוב, רק למבט קצר. הוא איבד הרבה מאד מעצמו במנהרת האורות באותה טעות.
לא שהזמן היה משמעותי עבורו בשלב זה. לא היה בעולמו דבר מלבד חושך ואורות מהפנטים, הדלת הנעולה והחדר הריק, הגאות והשפל של התודעה שלו, כשהוא נאבק ולא מצליח למנוע מעצמו להיסחף לטראנס שוב ושוב. מיכאל יכל להסיק שיש בכל העסק יותר מאשר רק זה. מישהו בטח בא להאכיל אותו ולנקות אותו ולגזוז את שיערו וציפורניו, אבל אם זה קרה כשהוא אבוד בדפוסי האור הוא אפילו לא היה שם לב לכך. הכל חבר יחד כדי ליצור תחושה של אחדות נסחפת ללא שינויים, תחושה שאולי הוא היה כאן שעות או שבועות, והוא יכול היה למדוד את התקדמות הזמן בעולם החיצון רק על פי כמה רחוק הוא צנח לתוך לצייתנות ריקה ונלהבת.
כך זה הולך להיגמר, הוא הבין בזעזוע. שכתוב אחרון של הנרטיב המנטלי שלו, שינוי עדין אחרון במודעות, והוא ישכח שמיכאל הישן אפילו היה קיים. יהיה רק ה'אני' העבד שלו, חדש ומושלם ונצחי, והוא יאמין שזה האני שתמיד היה. הגורל הזה היה בלתי נמנע... אבל עד אז, מיכאל מנסה בכל כוחו להסיט את מבטו. לקנות לעצמו עוד רגע או שניים, עם מי שבקרוב יחדל מלהתקיים.