הייתה לאדונך רכות שאי אפשר לעמוד בפניה כשהוא ריגש אותך. אי אפשר היה שלא להירגע בידיו. זה היה בלתי אפשרי להתנגד לקולו. פשוט טבעי להקשיב לקול הרך שלו ולשקוע עמוק עבורו. הידיים שלו רוקנו כל חלק ממך בו הן נגעו מאנרגיה. ליטופיו העדינים מושכים אותך, את מחשבותיך, עמוק יותר ויותר.
ורצית עוד. תמיד רצית עוד. הרכות של הקול שלו הייתה כמו שמיכה חמה, מרדימה ומנחמת, הנפרשת על כל המחשבות המציקות שלך. מין נחמה הכרוכה סביבך, נועלת אותך במקום בחבלים בלתי נראים של הרפיה מבורכת. למה שתרצה לזוז, כאשר אתה יכול במקום זה פשוט להישאר במקומך ולהרגיש כל כך נוח?
לא רצית לזוז. לא רצית לחשוב. ולא היית צריך לעשות אף אחד מהדברים האלה. פשוט יכולת לתת לתת למילים שלו למשוך אותך עמוק יותר לטראנס. הלאה והלאה אל תוך אושר חסר דעת. זה היה כל כך קל לתת לו להשתלט על דעתך. לא היית צריך את לחשוב. רק להקשיב.
ולבסוף, הגיע הרגע שבו הכל הפך ליותר מדי עבורך. ההרפיה וחוסר הדעת השאירו אותך יותר נוזלי ממוצק. פשוט בריכה של רגיעה, לא מסוגל לזוז, לא מסוגל לחשוב. היית ריק, פתוח ומאושר. ואז, לבסוף היית מוכן בשביל אדונך. מוכן להתחיל את התכנות.