"אתה כזה דבר טוב, דרון." אמר אדונך, יד אחת מלטפת בעדינות את הלחי שלך. "כל כך קל לשחק איתך. כל כך קל לעשות אותך חלש וחסר אונים. אבל זה פשוט טבעי עבורך, לא? עם כל לחישה עדינה, זה שוקע עמוק יותר לתוך שליטה שלי. עמוק יותר לתוך הכוח שלי. האם זה יודע מתי הוא איבד את היכולת לחשוב בעצמו? האם אכפת לו? כמובן שלא."
העפעפיים של היצור שהיה אתה ריפרפו, אבל נשארו סגורים. זה היה יותר מדי מאמץ לנסות לסתור את דברי האדון. "זה חושב מה שאני אומר לו לחשוב. אכפת לזה רק ממה שאני רוצה שיהיה אכפת לו." ידו של האדון עברה מהלחי של זה אל גשר אפו, והחלה ללטף במשיכות רכות ואיטיות עד לקצה.
"וכרגע, כל מה שמעניין אותו זה לשקוע עמוק יותר. מתחת לרגלי, תחת הכישוף שלי." כל אצבע מלטפת של האדון מביאה את זה עמוק יותר. הפכה הכל לקשה יותר לחשוב.
"יש לזה תקווה להתנגד, דרון?" האדון פלט צחוק רך, שצלצל דרך הגוף של זה, כמו גלים בבריכה. "כמובן שלא. לא יותר, לא עוד. לא אלא אם כן אני רוצה את זה." הליטופים במורד אפו של זה נעצרו, אבל זה לא פקח את עיניו. זה לא עשה כלום.
"אני לא רוצה שזה יתנגד. אני רוצה שהוא יהיה ריק, ריק וצייתן ומתוכנת, ושלי. דרון טוב בשבילי לשחק איתו. ואני בהחלט אשחק עם זה, דרון".
זה שמע את האדון רוכן אליו, את הרכות של קולו של האדון כשהוא בחן את פניו, יחד עם ריח הבושם המשכר של אדונו, מצטרפים יחד כדי לסתום את המוח השבור שלו אפילו יותר.
"כְּאֵב, עונג, סגידה. כל טריגר שאחשוב עליו. אני יכול לדחוף את עצמי לעומק אינסופי בתוך המוח החלש וחסר האונים הזה. כל כך הרבה שטיפת מוח ותכנות. כל מה שאני יכול לחשוב עליו. הכל שלי, דרון, לנצח.
אז, אני הולך להפוך את זה למה שאני רוצה שזה יהיה, וזה הולך לאהוב את כל מה שאעשה לו לגמרי, לא כך?"
וזה אכן אהב את זה, לגמרי.
כי זה מה שנאמר לו לאהוב.