הערפל שהקיף את תודעתך הלך ונמוג מעט. במקום להיות מסנוור, מעוור, הוא פשוט היה... נוכח. מצמצת, מנסה להתיישב. התאורה החמה והנעימה גרמה להכל להיראות כל כך מזמין. צליל של צעדים רכים מאחוריך נשמע, ולאחר רגע סובבת את ראשך באיטיות, בכדי לראות את המטפל שלך נכנס לחדר.
"שלום לך סובייקט, האם היתה לך תנומה נעימה?" הוא שאל, מחזיק בידיו לוח כתיבה.
פתחת את פיך כדי להגיב, לפני שנזכרת במסך שהופיע בחצר שלך, תקוע בדשא. ספירלה, לוכדת את תשומת לבך, מוחקת את ההתנגדות שלך בזמן שהמטפל גרר אותך לתוך רכבו, ומשם לחדר הזה, שנמצא מי יודע היכן. ניצוץ של פחד התערבב בתקווה שלך. חשבת על לא לענות לו.
זה היה הדבר היחיד שנותר לך. הקול שלך. הוא לא יכול להכריח....
"דבר, סובייקט." הוא לחץ על קליקר, והצליל הדהד במוחך, מנער ומפורר את מחשבותיך המתריסות.
"כן, מטפל, התנומה שלי הייתה נפלאה." אמרת, לא מסוגל להתאפק.
הוא חייך ורשם הערה בלוח הכתיבה שלו, לפני שפגש את מבטך. "ובכן, אני שמח לראות שאתה מגיב כל כך טוב לטריגרים שלך. למרות שלא הגבת עד שהתבקשת לעשות זאת. אולי כדאי שנקבע עוד שטיפת מוח להיום אחר הצהריים. זה נשמע לך טוב?"
"הייתי שמח מאד, מטפל! בבקשה, תשטוף לי את המוח כמה שאתה צריך." לא יכולת לשלוט בפה שלך. חלק קטן ממך נכנס לפאניקה. אבל זה היה חלק קטן מאוד ממך, וההבנה הזו רק גרמה לך להיכנס לפאניקה עוד יותר. אתה צריך לתכנן את הבריחה שלך, לא להתחנן לעוד טיפולי שיעבוד.
אבל רוב המוח שלך לא ממש הקשיב לחלק הקטן והלא משמעותי הזה שבך. "אה, אני אדאג לזה, אל חשש, טיפש קטן שלי", אמר המטפל שלך בחיוך חם ואוהב. "כל עוד אתה עדיין שם בפנים... לא. אתה עדיין לא מוכן לתכנות מחדש של כל מבנה האישיות שלך. נצטרך לשבור את כל ההתנגדות שנותרה לך, לפני שנתחיל לעסוק בזה ברצינות ."