הלכנו לפאב האזורי בפרדס חנה כרכור, איפה שכל הקיבוצניקים המתנשאים מתקבצים לחוד ומלכלכים אחד על השני. אחרי כמה דרינקים שאחד מהם שפכת על הברמן המסכן, חזרנו לקיבוץ. עשית לי סיור מסטול, לא הבנתי כלום, לא הבנת את עצמך. הראית לי עץ פטל וטענת שזה העץ שמאיר אריאל נטע. אני בנתיים סופר את השניות להיכנס לדירה ולאכול לך את הצורה. נכנסים, מחייכים, מתחבקים, מתנשקים, מתחיל להוריד ... "לא, אני בדגל". שבוע לא עינגתי את עצמי בשבילך ואת בדגל? יא רעה. צחקת צחוק מרושע וחיבקתי אותך שעה. נפרדנו כיזיזים לא ממומשים. חוזר לרכב, מתיישב וכאבים נוראיים חודרים לי את המפשעה. כאבי ביצים זה אכזרי! לא מעט חושבות שזו אגדה אורבנית, אבל הזרעונים מתעללים בך בגוף כמו סאדיסטים קטנים, שרק רוצים לפרוץ. המשכתי בנסיעה 20 דקות, עד שלא יכולתי עוד. עוצר בצד, אורות מצוקה ומשפשף את שמשון להרגעה. מפנטז על השמלה הסגולה, שיושבת לך מושלם על הגזרה. על הקוקו השקסי, שמוסיף לך יופי נערותי. על השדיים הממוצעים, עם הפטמות הבולטות. מדמיין איך אני מפשיט אותך מתחת לעץ, לזכרו של אריאל. אני מתקרב, אני בשיא. הרכב מתחיל להתנועע ואז.. שפריץ חזק שוטף לי את הפנים. נגעלתי מעצמי, נגעלתי מהחיים. יש מצב בלעתי איזו טיפה או שתיים, אפילו מגבונים להצלה לא מצאתי. לפחות פחות כואב. עוד 20 דק של הרהורי השפלה והגעתי לכביסה האהובה.
