לפני 9 שנים. 31 באוקטובר 2015 בשעה 5:34
הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה
ותֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת-דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל-פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ:וַתִּפֹּל עַל-רַגְלָיו וַתֹּאמֶר בִּי-אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֹן וּתְדַבֶּר-נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ:
לָהּ אָמַר עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ.
הָיְתָה- נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים
שמואל א' פרק כ"ה
לפני 9 שנים. 30 באוקטובר 2015 בשעה 6:06
1. הרגע הזה כשמגיע ממנו מסרון
" בוקר טוב אביגיל שלי"
ואז אני מחייכת ומשננת את המשפט שוב ושוב , והוא פועם בקצב פעימות הלב לשארית היום בורוד.
2. כשהוא משרטט לי תיאטרון חדש, אחר, ואני אומרת כן! יש לי פנטזיה מינית כזאת בדיוק!
והוא מתעתד להגשימה.
3.כשאני מתקשרת ומבקשת "התיעצות קצרה" והוא עונה לי, למה קצרה? ארוכה ככל שתרצי!
לפני 9 שנים. 28 באוקטובר 2015 בשעה 5:40
אני אשה עם חזון, אין ספק בכך
בשבוע האחרון, חרף המשך גל הטרור עברה התקשורת, במיוחד ידיעות אחרונות, לעסוק בנושא אחר, הפסקות החשמל באיזור רעננה וגוש דן. דיווחי הדקירות והמשפחות שאיבדו חייהן ברגע אחד, נדחקו לעמוד שמונה ובמקומם זכינו לייצוגי הסבל של סלבריטאים שנתקעו בלי חשמל ואינטרנט.
זה נקרא " סידור סדר היום"
אפקט תקשורתי לפיו למדיה אין יכולת להכתיב לך מה לחשוב אבל יש יכולת להכתיב לך על מה לחשוב.
ומכאן להגדיר מה חשוב ומה שולי, לסדר את סדר היום.
אז גם אני לקחתי לעצמי רגע לחשוב מה חשוב, מה חשוב לי ביחסי המין שלי עם אדוני?
והאם מין Vגנילי במערכת דום- שפחה הוא חשוב, הכרחי, אינטגרלי?
מפני שבכל הסדרה האחרונה של האדונים שהיתי בשירותם הולכת ומתייתרת הערווה,
אחד ביקש אוראלי, שני אהב אנאלי ואני חושדת שאם אפשר היה לכם להפיק הנאה מלזיין את פי
הטבור, האוזן, האף, או כל חור אחר, היה הרייטינג של כל אלו גבוה מזה של הכוס.
וככל שהתופעה מתרחבת איני יכולה להמנע מן התהייה -
מאימתי זיון פשוט שכזה, משגל אין - אנד אאוט, מסיונרי או על ארבע, יצא מן האופנה במחוזותינו?
מה קורה? אתם שומרים את זה לרעיותיכן החסודות? אתם שמים עלינו חגורות צניעות וירטואליות?
זה נראה לכם וונילי מידי?
האם פרקטיקה נדירה זו אמורה להיות מוגנת בספר הלכות השפחה, חובותיה וזכויותיה?
לפני 9 שנים. 24 באוקטובר 2015 בשעה 18:22
אני אוהבת קפה ממזמן, עם השנים זה רק הולך ומחריף.
כמעט התמכרות.
חרף הקמצנות הטבעית שניחנתי בה:
א. ממלאה מים באותו בקבוק מי עדן שבועות
ב. סוחבת כריכים בניילונים בתיק לעבודה כדי לא לקנות בקפיטריה
ג . משתמשת כמה פעמים באותו שקיק תה וסכין גילוח חד פעמי ( לא ביחד))
על קפה טוב אני לא מוותרת.
בבית, אבל בעיקר בחוץ.
ומומחיות קניתי לי, דירגתי את קופיקס נמוך ואת קפה סונול גבוה מאוד, ואת פז קצת למטה, וגרג למעלה מזה, וארומה איפה שהוא באמצע.
כן, כן, אני יודעת לזהות קפה טוב כשהוא נקרה בדרכי ואם הוא לא, אני מזמנת אותו שמה.
קפה טוב, מוגש חם, אפילו מהביל, יש לו שכבה עבה של קצף שאפשר לבחוש בה באצבע בעדינות השמורה לאוננות, הוא עשיר בשכבות של טעם, כמו תל ארכיאולוגי, כשאני לוגמת והוא נכנס לתוכי הגוף מתארגן סביבו, כי הוא הדבר הנכון לי.
והוא ממיר עצב בשמחת חיים.
וזה עוד לא הכל
כפי שנאמר בשירה של דנה ברגר
אם אין לך חיבוק בשבילי – אני מוותרת על כל החגיגה".
אז אחרי היותו מסעיר חושים, ובסוף סשן, הוא יודע לחבק אותי וללטף את עורי המצטמרר למגעו.
בגלל זה אני אוהבת קפה
לגמרי!
לפני 9 שנים. 23 באוקטובר 2015 בשעה 6:20
איך יודעים שזה התחבר, נתפס? הקשר בין שתי נשמות, שפחה ואדון?
הרי אין צליל של הקלקה כמו בחגורת בטיחות.
טרם ראיתיו, עוד לא הישרתי בו מבט כשעמד בפיסוק מעל ראשי ואני כורעת והחדר מואפל.
לאט הרמתי ראשי והנה פני בחלציו.
" תגידי שלום לאדון שלך"!
פרמתי את רוכסן מכנסיו והכנסתי אותו לפי.
הריח, הטעם, המרקם הציפו את חושי בנועם
והיה לי טוב שם כשהוא בפה שלי, ואני על הברכיים.
"מוצא חן בעינייך האדון שלך?"
כן, מאוד!
לפני 9 שנים. 22 באוקטובר 2015 בשעה 19:54
"תעזבי את זה כבר" ! האיץ בי אדוני.
דקות קודם לכן כשראיתי את דמי בפסי אורך ורוחב על הסדין הצחור במלונית נתקפתי בושה וניסיתי לשפשף את הכתמים במגבת רטובה.
לא היה זה דם בתולין ולא דם ששתת מעור קרוע תחת הצלפות עזות, צר לי על המאוכזבים שקיוו מן הכותרת למנת הריגוש המצופה.
סתם, דם של מחזור שהתפזר במשגל לוהט על פני המיטה הזוגית.
את אדוני קיבלתי בכריעה, מצח נוגע ברצפה וידיים פשוטות קדימה, כפי שהורה לי.
ליבי הלם בהתרגשות כמו נקישות של פנינים מתפזרות על רצפה,
אך משהניח ידו על ראשי וליטף בעדינות את שערי.
שקט ונרגע.
ושורה משיר של נתן זך, עלתה בזכרוני:
"כמו להרגיש יד אהובה עכשיו במקום בו לא חשנו בה זמן רב"