הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה

חמישה דברים שהאדון שלי אומר לי ולמה הוא מתכוון באמת

טקסט

סאב טקסט

1

אני גאה בך.

 השלמת את המטלות שנתתי לך. כמנהל מיומן אני זוכר לתגמל אותך סמלית

2

שבת שלום שפחה מקסימה שלי.

את מקסימה ואת שלי!

3

אם תסיימי הכל תוכלי לבא למצוץ לי.

אני רוצה שתמצצי לי

4

את מדהימה!

הצלחת להתנער מעט מהפולניות שלך ומגיע לך חיזוק

5

אביגיל, ( בשקט וברוך) אני לא באמת יודע איך לגרום לך לאהוב את עצמך ואיך להחזיר לך את השמחה ולפטור אותך מן הכעס, אני רק בחור שרוצה שימצצו לו

 יקירתי, אני נחוש לחלץ אותך מהדיכאון הזה. ארתום את מוחי וליבי לכך.

לכי עימדי בדרך שאסלול, אולי נצליח.

 יש לנו סיכוי טוב.

   בפה, אני יודעת הכי טוב מתי לאסוף אותו פנימה כולו, לתת לו לצמוח, להיות מונוטונית בתנועה ואחרי כן לחדול, ללקק, צד אחד, צד שני,

     לייצר וואקום על החלק הפנימי מתחת לעטרה, לטפוף עם הלשון , המגע ברור  לפה שלי, אינטואטיבית, אני לא צריכה להשקיע בזה מחשבה.

אבל בכף היד איני יודעת, אני דנה עם עצמי בזוית ובמקצב התנועה ואז או מאוננת להם חזק מידי או חלש מידי,

לא ברור לאצבעות שלי איפה הנקודה הרגישה, לא ברור הלחץ שצריך להפעיל וכמה מותר.

 יש משהו בסיסי ב"לעשות ביד" לגבר, שאני פשוט לא מבינה..

"חזק יותר", הוא מנחה אותי

   "זה יישבר", אני מתפתלת בחרדה,

    " זה לא ישבר", הוא מפטיר ואז לוקח את הענין בידו ואני מרותקת למחזה כמכושפת

      מתבוננת בריכוז  עד הרגע שיש לי תפקיד ברור וצריכה להכנס לתמונה ואז  אוספת את הנוזל החם הזה,

      ומתרכזת בטעם הטוב שלו, מתמוסס בפי.

 כשנפגשנו היום, היתה לי אג'נדה ברורה, לגעת בכף ידו, ולא יכולתי להמתין אפילו רגע שנתרחק

מן ההמון הסואן, הוא שילב אצבעותיו בשלי , התרגשתי מכך  יותר מאשר זיון ומציצה גם יחד.

 והפסגה, השיא של הערב

  היה רגע אחד, שבו הצמיד אותי לשפתיו, נשימותינו התמזגו  לאחת.

אחרי כן הנחתי ראשי על חזהו, ליבו פעם בחזקה וליבי שקט.

הכל הפוך בבידאיסאם, קודם את שוכבת עם גבר ורק אחרי כן יודעת את שמו, וקודם את יורדת, נחדרת

  ורק מאוחר יותר מגיעה אחיזת הידיים והנשיקה, והסטת השיער מן הפנים בעדינות שוברת לב.

    בבדסמ, ההנאה נחלקת לשלשה חלקים, ממש כמו בצה"ל, יש את הפנטזיות שלפני,

     את האירוע עצמו

    ואת השידור החוזר בראש.

 מחר, (בס"ד)  אתראה עימו, ארד לו ביסודיות, לשון, שפתיים והרבה רוק. לא אזניח אף פינה בחלציו.

 וכל היום אהלך עם המחשבה הזאת כאילו אני עונדת תכשיט מיוחד על הצוואר

ואדמיין ופי ימלא צוף  ותשוקה.

   אני לא ניו אייג'יסטית, לא עשיתי מאסטר ברייקי בסופשבוע; לא הסתייעתי בשיאצו דיקור, פישור וגישור; מעולם לא ביקרתי בפסטיבל בומבלה;  אף לא באשראם במדבר; ביתי חף מנרות וקטורות; אין לוכדי חלומות בחדר השינה ואפילו לא אבנים יפות בעלות כוחות ריפוי;  לא התיעצתי עם רוחות של אנשים (שלא היתי מתיעצת איתם גם לו היו חיים), לא הפצתי מצגות עם עיצות של הדאלאי למה; אינני מזמנת לעצמי " שפע"; לא סולחת לאנשים שעוולו לי במעין אקט מטהר, ועמדתי לגבי מחשבה מייצרת מציאות... היא שזו אמת מאוד מוגבלת עם הרבה משתנים מתערבים.

אבל כשחזרתי ברכבת צפונה לפני כמה ימים והילכתי לכיוון הרכב על חוף הים, היה לילה, רעש הגלים ואור פנסים ואני נתונה במחשבות אודותיו כמו בושם האופף אותי. באור השפוף לכדו עיני כמה קלפים מבצבצים מן החול. התעכבתי להתבונן בהם, ואחרי כן גם החלטתי לצלם ולבדוק מה זה אומר מבחינת תורת הנסתר והטארות.  

כי אם חוף הים בכבודו ובעצמו מציע לי פריסה חינם, מי אני שאתנגד?

חזרתי הביתה, בדקתי ברשת, ושמחתי לגלות שאהבה ושמחה נכנסים לחיי, ושמישהו דואג לי, זה נכון, מישהו דואג לי כמו חיבוק שעוטף אותי בכל רגע.

או בציטוט מדוייק: 

Ace of Hearts Love and happiness. The home, a love letter. This card is a particularly favorable card that indicates troubles and problems lifting.

6 of Hearts A sudden wave of good luck. Someone takes care of you, takes warm interest in you

9 of Hearts The card of wishes. A wish/dream fulfilled. Look to the card just preceding this one to determine what the querent desires.

זה כל כך נכון ואפילו מדוייק שאולי אני צריכה לשקול שנית את עמדותי כלפי הניו אייג'

  השכם בבוקר ליטפתי את עצמי, היתה לי פנטזיה שאני נוסעת בתא המטען של טנדר, כזה ישן, משנות השמונים.

התא סגור בדלתותיים ובפנים יש ספסל צר לאורך כל דפנה.

אני מצטווה ומעבירה את כל הבגדים שלי לנהג ( הדום שלי ) כשלידו יושב עוד

נוסע, גבר. באמצעות הצוהר, חלון הזזה קטן שיש מאחוריו וילון.

ואז מוצאת עצמי עירומה ונרגשת ומטולטלת בנסיעה שאיני רואה את יעדה כי הוילון סגור, אחת לאיזה זמן, יורד אחד הגברים מתא הנהג ומשתמש בי , וכך לאורך היום, איני יודעת מי יכנס ומתי.

לתוך הפנטזיה הזאת, כמו תמיד, אפילו בשיא הריגוש נכנסות לי לראש שאלות טורדניות כמו פרסומות פופ-אפס,

אוי, אבל מה יקרה אם אני אצטרך פיפי במצב הזה ?

היום אני עובדת בבית, על מטלה, גדולה ומורכבת שעלי לשלוח לאדוני, שהחליט לעזור לי במשהו שאני תקועה איתו חזק בעבודתי.

בבוקר הכנתי מקינטה, וארומה חזקה של קפה נהדר התפשטה בבית, אחרי כן פתחתי את החלון ליד פינת העבודה

וריח של אורנים גשומים חדר פנימה,

איזה כיף לי שהוא הנהג!

 היום העזתי פנים, לא משהו גס או נמוך, רק ביטלתי את דבריו בזלזול מתנשא, הכל בקטנה.

אוהו!  התחצפת! את עומדת לקבל עונש

כן אדוני! כך אני, מרותקת מסקרנות.

את תבואי הנה, תמצצי וזהו!  אחרי כן תקומי ותלכי בלי  אף מילה.

כן אדוני!  מה שמגיע מגיע!

והמיתולוגי היה אומר,

גם כשלא מגיע, יגיע!

 ואני אומרת...אם כבר לחטוף..הצלפות, ניכור והשפלות, שיהיה מתוך הקשר נארטיבי, אז אני לגמרי בעד 

העונש!

   בלילה הזה חלמתי שאני נמצאת בקומה העליונה של גורד שחקים, הדלת ליציאה מן החדר חסומה ובלית ברירה עלי

לרדת מטה דרך גרם מדרגות החירום, בחוץ נושבת רוח עזה שורקנית,

מדרגות ספירליות מברזל סובבות תורן ארוך, בדרך מטה, אחרי כמה קומות הן נהיות  צרות יותר ויותר עד שאין מקום להניח את הרגל,

הרוח ממטלטלת את גרם המדרגות כולו  ימינה ושמאלה, ואני תלויה בין ארץ לשמיים.

בחלום, אני דוברת אל עצמי בקול סמכותי " קדימה, לאסוף את עצמי, לטפס במדרגות  חזרה, להכנס חזרה לחדר ולחפש מוצא אחר". 

בבוקר אני מציינת לעצמי  שאני עצובה מאוד,

ואז הוא מתקשר והשיחה איתו, משקיטה  ומחייכת את נפשי, ותודה אדוני שאתה בחיי.

 אני  בקיאה בתשובה לשאלה הזאת,  מכירה בעל-פה את הסצנריו, יודעת מה  אשאל ומה יענה

ובכל זאת , זה תמיד, תמיד, עובד עלי.

במובן של, מפיק ממני רגש, כאילו לא היה זה תיאטרון.

הוא נכנס וכשאני עומדת מולו, סוטר לי, לא חזק ומכאיב  אבל כן דיו להשפיל ולקמט את פני האחוזות בידיו בעווית של צער.

למה? אני שואלת אותו, בדאגה.

את רוצה לדעת למה? נינוח.

אני כבר יודעת את התשובה.

"סתם, כי אני יכול"

ולמרות שאני  בעיניים עצומות ובידיים קשורות זוכרת את הריטואל, אין פעם שזה לא אופף אותי

בתערובת של חרדה והתפעלות.

אפשר וצריך היה לצפות שהאדון החדש (יחסית) יחזיק מעמד עוד שבועיים לפחות במיילים הארוכים והמתפייטים שלי.

בשבוע הראשון הרגשתי כנמלה בקערת סוכר, התפלשתי בכל הרהור מחשבה, ניסחתי, טרחתי, שיפצתי ושלחתי אליו. 

תגובותיו היו קשובות ומפורטות, היתי כחולמת.

 בשבוע השני חל סדק, יכולתי לשמוע אנחה מבצבצת פה ושם,

שלשום אמר זאת בפירוש: זה ארוך מידי ( דבריה של הסופרת עמליה כהנא כרמון בערב מחווה  לרגל ה25 שנה לסיפור: נעימה ששון כותבת שירים).

בסופ"ש הוא נקט טקטיקה חדשה והרים טלפון כדי לדלג מעל המענה המפורט והמנומק לו ציפיתי ביחס לתכתובת הפוליטית, חברתית, אקדמית ולירית הארוכה שהפגזתי.

ואני שואלת, מה אורך המייל הלגיטימי בחודש ראשון להיכרות?

מן הידועות הן  שגברים בוחרים בתפקיד של דום כדי להמנע משיחות נפש עם בנות זוגן.

אך ידעו נא אדוננו כי אחת המוטיבציות שלנו, השפחות, הם מיילים ארוכים כאורך הגלות

שכל מילה בהן נבררת בקפידה ואמת לאמיתה היא.

שבוע טוב לכולם!