הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה

כותרת כזאת בדרך כלל מבשרת סיפור שיש בו: קולר או זרע לבנבן או

הגשמת פנטזיה פרוורטית במיוחד

 אך אני מתמידה בלאכזב את ששת הקוראות שלי.  צר לי,  אם וכאשר

 יהיו לי סיפורים נוטפי עסיס מיני, בהן צדק שאחלוק אותם אתכן .

הוא הבטיח את זה כמה זמן, ואחרי כן נדחקה ההבטחה זו לשוליים מפני ויכוחים פוליטיים, בוטניים, ואחרים. כאשר ניסיתי שוב להדחק לסדר יומו העמוס, הציע לי: שלחי לי את השם והססמה לחשבון  הבנק שלך ברשת.

זינקתי על חלון ההזדמנויות  בשמחה.

הוא עבד על זה ,כך נוכחתי בהתרגשות, השקיע כמה שעות בעיון  וקריאה ובחינה והתעמקות בכל הפקדונות, מטבע חוץ ושקלים, עיסקאות באשראי, חסכונות, קרנות גמל, השתלמות, פנסיה, הוראות קבע ותשלומים לספקי תקשורת ...

ואז הוציא דו"ח מפורט כתוב, שמסכם נכסים, סטיות תמוהות, מסביר איך כדאי להתנהל ואיפה לשים את הקו בין מזומנים נזילים  למוקפאים. גם עלה על ריבית שלא היתי מודעת לה וכפל תשלומים לספקי תקשורת.

מה אומר לכן, לדעתי מגיעה לו מציצה לחה ומושקעת במיוחד.

שום מקום בעולם לא הופך אותי אימבצילית כמו הבידיאסאם, כדברי השיר " אני הוא איש ידוע ומקובל בחברה", אבל כאשר זה מגיע לזירת

שדות התות, מנת המשכל שלי צונחת מתחת לזו של כלבת תחש.

היום חטאתי חטא פעוט, עברתי על הוראה שקיבלתי בפירור זערור

ומיד נתקפתי רגשות אשם ויידעתי את אדוני. הוא הציע ברוחב לב שאבחר לי עונש.

בחרתי.

כשהשית אותו עלי, הוצפו עיני דמעות, " למה זה מגיע לי? למה?"

שימו לב, ששת הקוראות שלי:

העבירה- מדומיינת,

העונש -  וירטואלי,

הבניית המציאות -  בדיונית!

אבל הדמעות, הו הדמעות.. היו אמיתיות.

אני נאנחת עכשיו, מה יהיה הסוף איתי?

   כמה רציתי שיגע לי בחזה בפעם האחרונה, ממש השתוקקתי שזה יעלה על דעתו ולא העזתי לבקש.

     כלבה טיפשה, אשה ממוצעת בחשש מתשוקותיה.

     ואם כבר מדברים, שלשה אדונים ( ממושכים) ושלשה  סטוצים  בעשר שנים ואף אחד מהם לא יודע לאונן לאשה.

       לא בקצב הנכון, לא בלחץ הראוי על הדגדגן

       מה זה יכול להיות?

     הם מחקים את המקצבים שלהם עצמם שלגמרי לא מתאימים?

         מחכים שאשלוף את היד שלהם מן המצולות באנחה ואשלים המשימה לבד?

           האם יש מצב שיש פה פשוט עצלות סדרתית וסבוטז' מכוון?

                            כשנותרתי על הכביש מדממת, הוא היה ועודנו המדרכה.

                                   דימוי נדיר לאדון- מדרכה, נכון?

עם תום הסשן, הודיע אדוני: 

"אני יוצא להשתין",  פותח את דלת המכונית,

 "אם הית דום אמיתי, הית קורא לי לבא לנגב"

כשהוא בעיצומה של הפעולה פתחתי חפיסה של שוקולד בננה אגוזים, משהו מיוחד.

ואז נפתחה הדלת שלידי והזין שלו הוגש לי לניגוב, אני אוספת אותו בפי, בעודי במושב, כמה נוח.

תישארי עם הטעם עד הבית? הוא תוהה

לא!

עם הבננה אגוזים!

אני מדברת עם הדום שלי על העתיד, על האפשרויות:

• לחיות עם בן הזוג לשעבר שהוא החבר הכי טוב שלי בחיים, תמיד עמד ויעמוד לצידי.. ההורות המשותפת הולידה קשר אמיץ. אבל אה- מה -מה – ווניל, והלהט ביננו גווע מזמן.
• או עם הווניל השני שמחזר אחרי, כולו כנות ופשטות אבל כל הרגש שלי כלפיו מצטמצם לחיבה.. כמעט אימהית.
• או לחכות ולחפש את האדם הנכון לי, פנוי, הממזג מינונים המדוייקים של קינקיות, ידע וכריזמה.

  החיים קצרים, אני מצינת בפניו , ראה גוטפרויינד הוא בן גילנו

הרבה יותר ממה שאת מעלה על דעתך...הוא עונה לי

                                                   אני לא קונה בננות ירוקות!

אני חושבת על הביטוי הזה כל הלילה וכל היום, עם בוקר קמה ומתקשרת אליו.

האדון שלי  האיר את עיני ביחס לרציונל שמאחורי התנוחה השכיחה בסרטים הוליוודים, האשה יושבת על הגבר, המצלמה שומרת תחת מעטה ירכיה על צניעותו, ומעניקה לנו קלוזאפ ארוך לשדיה.  אני, חרף היותי  ספוג לנאראטיבים פופולריים, לא אוהבת את התנוחה הזאת.  ליתר דיוק,  מפלס אי הנוחות שלי עולה עד כדי כך שאיני יכולה ליהנות. אוקי, יש את הרגע הראשון שהריקנות מתמלאה וואו, איזה רגע, כמו חלל רעב ששבע. דקה אחרי כן אני נעשית מודעת למשקל שלי עליו, ולקושי שלי לנוע עליו בקלילות האופיינית לגיבורות בקולנוע  ואז אני הולכת ונכבית.

לא לחינם התקבעו הדותראקים על תנוחת הדוגי, היא  מאפשרת לנשים כמוני  להתרכז בפעילות בוואגינה, לעשות פרצופי עונג וכאב, בלי שאף אחד יראה, וליהנות באין מפריע.

הדבר הנפלא הבא הוא התנוחה המסיונרית, כאן הכובד שלו ולא שלי הוא המוחץ את גופי, יש בזה אלמנט שליטה חזק, אני כבולה ואסורה תחתיו. כשמדובר באדוני הנוכחי אני אוהבת להצמיד אותו קרוב לשדי, לצוואר לבטן, לקשור אותו ברגלי, לקרב את עצמי לחזהו, לכתפיו,  עוד ועוד ועוד יותר, כאילו אפשר היה לקרב כך את הנשמות.

וכבר כמה פעמים  בדקתי עם עצמי תוך כדי המעשה: הנה הזין שלו בתוכי, אינטימיות שכזאת מפלחת את מעמקי, תקע נכנס לשקע, והנה אני מחבקת אותו אלי, עוטפת את גופו בידי, אוכפת אותו בירכי. ובכל זאת, אין התמזגות, ולא אחד הננו, אלא שתי נשמות נפרדות.

ואיך אפשר לוותר כאן על ציטטה מנתן זך

לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה.
והוא מחכה והוא לבדו
והוא מתמהמה והוא לבדו.
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא

    אתמול אספתי אותו מהכניסה למוסד ונהגתי אותנו למלונית שאינה רחוקה משם,     התנועה היתה איטית, יום חמישי, פקקים ורמזורים והוא לבש מכנסיים קצרות   מה שאפשר לי  תוך כדי נהיגה ללטף את הברך שלו, להפשיל את המכנס לאט,   ולהשחיל אצבעות פנימה... עד כמה שניתן להגיע אל הירכיים.

מבטו נותר  קבוע על הכביש ואז הפטיר

   אני מרגיש כמו אשה!

לרגע הופתעתי ואז מיהרתי להסכים, "נכון!  זו החוויה  הטיפוסית של נערה בגיל העשרה, כך אני זוכרת זאת

    את עולה לטרמפ, יושבת במושב ליד הנהג, יד לחה מופיעה מאי שם ומנסה להפשיל שמלתך ".

זה לא רק זה, העיר... את באה, אוספת אותי, נוהגת, דוחפת ידיים....

  כן, דום. יש בי צד דומננטי, מה לעשות...

"למה? כך הוא,  זה דווקא נעים...."

 כשנכנסנו למלונית, היו בלובי גבר ואשה צעירים...

 הזמנתם?

כן, על שם... ענת!

רגע של שתיקה שם כשפקידי הקבלה מחפשים את השם

רוח שטות תקפה אותי

" אבל זה לא השם האמיתי שלי"

אני אומרת להם בכנות מעושה,

והם מחוייכים... זה בסדר, לא נגלה לאף אחד

היום לא הפסקתי להטריד אותו במיילים ובטלפון.

למה?  ככה!

אין סיבה, היתי מוטרדת, נסערת, משועממת מהעבודה שלי, זקוקה לנוכחותו, נדרשת לאישור קיומו.

על מה לא כתבתי לו: ענינים תיאולוגיים, אמוניים, סטלין ודוד המלך, המפולת בדבש ואיך מעז יצא מתוק,

מיכל בת שאול, ניצול בעבודות סטודנטיאליות, הראדיאטור והטרמוסטט, מה אמר ריש לקיש וסכנות ההריון ליד רנטגן

וטרוניות על המוסך, ועל האורגזמה, וכל זה התפרס  לאורך היום. ברגע מסויים הוא תפס שכל אימת שהוא

עונה לי למייל, זה רק מעודד אותי לשלוח עוד כמה

ואז השהה את תגובותיו והגדיל את האינטרוולים בין תכתובת לתכתובת.

שמתי לב לזה ולכן ביקשתי שיחת טלפון בהפסקת הקפה הבאה שלו

אחרי שהתנצל שהמשרד שלו מלא באנשים,

התקשרתי לוודא  שאינו בקרבת  הפיגוע בכביש

4444433333

ועוד ידי נטויה,

מה יוליד עוד הערב, אתמהה,

אימי המנוחה, קצת לפני דמדומי מותה, היתה לה הבלחה של תודעה, היא הרימה ראשה מן המיטה במחלקה הסיעודית

ואמרה לי - " אוי את נודניקית, שלא ברא השטן"

ככה שעל ששת הקוראים הנאמנים שלי לדעת, לא קלים הם חייו של אדון בישראל,

הו לא.

לא קלים כלל.

אדוני הוא מחונן, אדם רחב דעת ובקיא במדעי הטבע כמו במדעי הרוח, זו תכונה שתמיד מושכת אותי בגברים.

אבל הגאונות הזאת מגיעה כעסקת חבילה עם שורה של מאפיינים קבועים, ממש כמו בסרטי נוסחה. כמו שה"איש הרע" חייב להתוודות על המיקום של הפצצה כאשר הוא מותיר את הגיבורים קשורים בקשר גורדי, כפי שהמפלצת  בסרטי אימה תתעורר עוד פעם אחת אחרי הסוף. כמו שמרקו ימצא בסוף את אמא, כך האדון שלי חייב ל..

הנה דוגמא לאחד המאפיינים האלו

אנחנו יכולים להיות  ברגע הכי רומנטי בעולם, אני עשויה לומר מילים מדוייקות על הקשר בין שליטה ואהבה. אם אעשה טעות כלשהיא, נגיד במספר זכר/נקבה, בתחביר, בשיכול אותיות או איזה שהוא גילוי של חוסר ידע... משהו זערורי.

אם יצרתי רווח, מקום שבו יעלה על דעתו דבר שנינה, במיוחד אם יש הזדמנות לעשות שימוש בלשון נופל על לשון, אם פער קטן מזמן רפליקה צינית – אז אין כוח בעולם שימנע ממנו לומר זאת.

לא משנה עד כמה יהיה הרגע צרוף ענוג, יתכן שנהייה חבוקים באמצע שקיעת שמש על שפת הים, על רקע שיר של אדל, עיניים אוחזות זו בזו באינטימיות, משהו אמיתי וטהור...

ואז כאש בוערת בעצמותיו, הוא יהיה חייב להרוס עם איזו הברקה.

נדמה לי שיש לזה שם

קוראים לזה- חננה!