האדון שלי האיר את עיני ביחס לרציונל שמאחורי התנוחה השכיחה בסרטים הוליוודים, האשה יושבת על הגבר, המצלמה שומרת תחת מעטה ירכיה על צניעותו, ומעניקה לנו קלוזאפ ארוך לשדיה. אני, חרף היותי ספוג לנאראטיבים פופולריים, לא אוהבת את התנוחה הזאת. ליתר דיוק, מפלס אי הנוחות שלי עולה עד כדי כך שאיני יכולה ליהנות. אוקי, יש את הרגע הראשון שהריקנות מתמלאה וואו, איזה רגע, כמו חלל רעב ששבע. דקה אחרי כן אני נעשית מודעת למשקל שלי עליו, ולקושי שלי לנוע עליו בקלילות האופיינית לגיבורות בקולנוע ואז אני הולכת ונכבית.
לא לחינם התקבעו הדותראקים על תנוחת הדוגי, היא מאפשרת לנשים כמוני להתרכז בפעילות בוואגינה, לעשות פרצופי עונג וכאב, בלי שאף אחד יראה, וליהנות באין מפריע.
הדבר הנפלא הבא הוא התנוחה המסיונרית, כאן הכובד שלו ולא שלי הוא המוחץ את גופי, יש בזה אלמנט שליטה חזק, אני כבולה ואסורה תחתיו. כשמדובר באדוני הנוכחי אני אוהבת להצמיד אותו קרוב לשדי, לצוואר לבטן, לקשור אותו ברגלי, לקרב את עצמי לחזהו, לכתפיו, עוד ועוד ועוד יותר, כאילו אפשר היה לקרב כך את הנשמות.
וכבר כמה פעמים בדקתי עם עצמי תוך כדי המעשה: הנה הזין שלו בתוכי, אינטימיות שכזאת מפלחת את מעמקי, תקע נכנס לשקע, והנה אני מחבקת אותו אלי, עוטפת את גופו בידי, אוכפת אותו בירכי. ובכל זאת, אין התמזגות, ולא אחד הננו, אלא שתי נשמות נפרדות.
ואיך אפשר לוותר כאן על ציטטה מנתן זך
לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה.
והוא מחכה והוא לבדו
והוא מתמהמה והוא לבדו.
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא
