זה לא בלוג!

אחד הדברים האהובים עלי בBDSM זאת האות השניה D.
למי שלא מכיר, מדובר בחינוך והנגזרת שלו היא שירותיות.

השיח העכשוי בין נשים לגברים לא מאפשר לאנשי שירות המון שיח משני הצדדים. ברגע שהנושא עולה הוא לרוב יהפוך לפצצה רעילה ומאבק לא נגמר מי צודק.
השיח הונילי הזה כמובן חודר לשיח הבדסמי, מבסס מקום ומשנה תודעה.

בשיחות מגוונת עם נשים וגברים, הקינק הזה של שירותיות נוכח מאוד אצל הרבה מהסאבים/יות, לפעמים יש צורך עז להיות שייכים בצורה כזו, להיצמד להיררכיה עם לב שלם ואדם - דום/ית אהוב.

לפעמים אני פוגש באופן נדיר, קינק שירות כצורך בעוצמה גבוהה ואף תשוקה עזה , כחלק ממערכת שליטה וזוגיות ואנטימייות עמוקה ולא סשן ניקיון חד פעמי בסגנון הפסט פוד.

בתוך דינאמיקה עמוקה כזו, הסאבית כבת שירות כנועה, מוצאת שמחה עמוקה ותחושת סיפוק במתן ביטוי לכניעתה דרך מעשי טיפול. מבחינתה, שירות הוא יותר ממשימה; הוא ביטוי מוחשי של כבוד, מסירות והקשר שהיא חולקת עם הדום שלה. דווקא ברגעים השקטים האלה של שירות היא מרגישה הכי מחוברת לטבע הכנועה
שלה ולדום שלה.

לדאוג לדום שלה בדרכה שלה, הוא מעשה אישי מאוד. זה קשור להבנה של הצרכים שלו ולציפייה מראש למה שעשוי להביא לו נחמה או שלווה. בין אם מדובר בהכנת ארוחה, סידור המרחב או יצירת אווירה רגועה אחרי יום ארוך, היא רואה במעשים האלה את הדרך שלה להראות לו כמה היא מעריכה ומכבדת אותו.

אחד החלקים המתגמלים ביותר בשירותיות, הוא לראות שהמאמצים שלה מוערכים. למרות שהיא לא משרתת כדי לחפש אישור, הידיעה שהדום שלה שם לב ומעריך את הטיפול שהיא משקיעה ברגעים האלה מעמיקה את תחושת המטרה שלה. זה מחזק את הדינמיקה שהם חולקים ומניע אותה לתת עוד יותר מעצמה אליו.

יצירת סביבה רגועה ומזמינה לדום שלה היא משהו שהיא באמת נהנית ממנו. היא אוהבת לנקות בזמן שהוא בעבודה כדי שיחזור הביתה למקום שמרגיש שליו ומזמין. זו הדרך שלה להקל על הלחץ שלו ולהראות לו שנוחות שלו חשובה לה ,וסוג של דרך להגיד לו תודה.

סוגי השירות שהיא מספקת יכולים להשתנות, אבל כולם חולקים חוט מחשבה משותף: הם מעשי אהבה, כבוד וכניעה. בישול ואפייה, עיסוי הכתפיים והידיים שלו אחרי יום קשה, או שטיפת גופו במקלחת הם מחוות אינטימיות שמאפשרות לה לטפל בו ברמה הפיזית והרגשית גם יחד. אפילו משהו פשוט כמו שפשוף או שטיפת הרגליים שלו מרגיש משמעותי, זה רגע של חיבור טהור, שבו היא יכולה לבטא את המסירות שלי בדרך שקטה וענווה.

מבחינתה, שירות כנוע אינו עניין של חובה; הוא עניין של בחירה. זה עניין של להציע מרצון את הזמן, האנרגיה והטיפול שלה למישהו שהיא מכבדת ומעריכה מאוד. זו דינמיקה שממלאת אותה, מקרקעת אותה ומאפשרת לה לבטא את הגרסה האמיתית ביותר של העצמי הכנוע שלה.

כסדיסט שמתהלך לו במסע שלו כבר כמה שנים טובות.
אני פוגש מגוון נשים, כל אחת שונה בצורתה הייחודית.
מדי פעם (נדיר) אני פוגש מאזוכיסטית, עם חשיבה שונה – יצירתית, סוטה, מלוכלכת ובעיקר גורמת לי לחשוב, לבדוק את הגבולות שלי ולתכנן מסלול מחדש.

אישה בוגרת.

לא שבורה.
לא מבולבלת.
לא מוטעית בדרך.

בוגרת.

כזו הנושאת את התשוקה שלה בכוונה. מחפשת את הפינות האפלות לא מפני שהיא אבודה, אלא מפני שהיא רוצה להיות שם.
מתענגת על לכלוך, על עוצמה, על ההתפרקות המתוקה של עצמה. אוהבת אתגרים, אי נוחות, ובעיקר כנות ואותנטיות. אוהבת את סוג המשחק שגורם לרוב האנשים להרגיש לא בנוח כשהם שומעים עליו, את סוג המשחק שמאלץ אותם לשאול "אבל היא בסדר?"

כן. היא יותר מבסדר.

כשאנחנו נפגשים ומשחקים, זה יכול להיראות קיצוני מבחוץ. ולפעמים זה באמת כזה. אנחנו נדחוף גבולות. אנחנו נסתובב סביב קווים כמו טורפים וטרף בו זמנית. אנחנו נפלרטט עם פחד, עם כאב, עם הקצה החד שבו תחושה הופכת לכניעה.
היא עשויה לבכות.
היא עשויה להיאבק.
היא עשויה להתפרק בדרכים שנראות מפחידות אם לא מבינים את השפה המשותפת שלנו.

אבל שום דבר מזה לא קורה נגד רצונה, זה תמיד בהסכמה נלהבת.

לרוב בכלל זה יהיה במקור הרעיון שלה עם הביצוע שלי.

אני לא לוקח ממנה מה שלא הציעה קודם. אני לא דוחף אותה למקומות שהיא לא הצביעה עליהם בעצמה על המפה.
היא בוחרת את העומק.
היא בוחרת את החושך.
היא בוחרת בי.
והיא בוחרת לסמוך עליי.

כשאנחנו מתמסרים לחלקים הקשוחים יותר, הקשים יותר של המשחק שלנו, זה לא מפני שהיא חסרת אונים. זה מפני שהיא מספיק חזקה כדי לבקש את זה.

ואחר כך, כשהיא למטה, שקטה, צפה איפשהו רחוק, היא מאושרת. מאושרת בצורה מבריקה, הרסנית. הריקנות היא מכוונת. העייפות היא מושגת. השקט שבתוך הראש שלה הוא הפרס. כל זה היה חלק מהתוכנית שלה, גם אם הביצוע שייך לי.

אני עשוי להיות סדיסט מעוות עבורה, ואני לובש את התפקיד הזה יפה. אבל היא לא יצור תמים שנופל בין שיניי. היא שותפה באותה מידה, רעבה באותה מידה, סוטה באותה מידה ברצונה. היא כמהה לכאב, לכניעה, לרגע שבו היא מצטמצמת לתחושה ולנשימה.

אנחנו פוגשים זה את זה שם, בדיוק כמו שאנחנו.

מה שקורה בינינו חי במרחב שבו ההסכמה היא קדושה והתשוקה מדוברת בשטף. היא לא קורבן של הרעב שלי, ואני לא היחיד שכותב את ההתפרקות שלה. אנחנו בונים את זה יחד, חלק אחר חלק, סצנה אחר סצנה. היא צועדת קדימה מרצונה, עיניים פקוחות, לב יציב, יודעת בדיוק מה היא מבקשת.

היא לא צריכה שיצילו אותה מהדברים שגורמים לה להרגיש הכי בחיים.

היא בוחרת את הידיים שמחזיקות אותה למטה.
היא בוחרת את הכאב שנשאר.
היא בוחרת את הכניעה שמחדדת אותה במקום לקהות אותה.
וכשהיא סוף סוף נחה, מותשת, ריקה, בטוחה, היא מכירה את עצמה בצורה ברורה יותר מאי פעם.

זה לא משהו שקורה לה.
זה משהו שהיא תובעת.

הקינבאקו (המשמעות ביפנית: לקשור הדוק כך שלא תהיה יכולת תזוזה אחרי) או שיבארי (המשמעות ביפנית: לקשור),
הן לא רק אומנות או טכניקת עינויים יפנית או בעיניים מערביות חלק מהבדסם בדינאמקת S/M - דינאמיקת כאב.
הן גם תהליך נפשי ומנטלי ארוך של למידה והתמודדות.

בניגוד לשאר הפרקטיקות שסובבות סביב כאב וסיבולת, כאן האימפקט על הגוף כמעט מיידי והשלכותיו ארוכות ואף ממושכות - יכול מאוד להפתיע בעוצמות שלו.

אנשים שמגיעים לחבלים - וגם ממשיכים להיקשר, יכולים להגיע מרקע של חוסר ביטחון בגוף שלהם בילדות ובהווה, למשל מחלות, פציעות, ניתוחים, קביים, צלקות או בכלל זלזול עצמי או של הסביבה בכוח העצמי והיכולות הפיזיות והנפשיות - שנים של חוסר ביטחון שקט.

למשל מישהי שכאשר הייתה ילדה הרגליים שלה הרגישו כמו נטל שהיא צריכה לשאת. הן משכו שאלות, הנחות ומבטים. אפילו עכשיו, כמבוגרת ללא סימנים גלויים של אותם מאבקים מוקדמים, ההיסטוריה עדיין חיה בתוכה: כמה צלקות, פסיפס של נזק עצבי, וחיים שלמים של תחושה שהגוף שלה הוא משהו שברירי, משהו שצריך להגן עליו במקום לסמוך עליו.

ההיסטוריה הזאת מעצבת את האופן שבו היא רואה את עצמה. היא מלמדת אותה לצפות לכאב לפני עונג, למגבלה לפני אפשרות.

לפעמים יש ניסיון לעשות תיקון בעזרת יצירה עצמית של משמעות חדשה. קעקועים כדי להשיב לעצמה את העור. ספורט וירידה במשקל כדי להרגיש מסוגלת. בגדים שיגרמו לה להרגיש חמודה, בוגרת, נחשקת. וכן, המסע האיטי, לפעמים מגושם, של ללמוד לקחת בעלות על המיניות שלה ביחד עם הגוף.

כל דבר עוזר, בדרכו שלו. אבל אף אחד מהם לא תמיד מגיע עד עמוק בפנים.

החבל כן.

החבל שם מראה חזקה לגבולות הגוף והמיינד. הוא מראה שהגוף יכול לעשות דברים קשים. לא תמיד במובן של סבילות לכאב או סיבולת כללית, אלא במשהו עמוק יותר: הכוח השקט של להתקיים באופן מלא בתוך הגוף, לסמוך עליו, לתת לו לשאת מי שנמצא בפנים.

בחבל ניתן להרגיש חזקה. מסוגלת. שלמה. להרגיש בטוחה להיכנע לא רק לקושר, אלא גם לעצמך - למקום הפצוע והכואב מהעבר שלך , לנשימה שלך, לשיווי המשקל שלך, לעור שלך.

ושום דבר רע לא קורה. הגוף שלך לא בוגד בך. את בטוחה. את מוצלחת.

בפעמים הראשונות שבהן הגפיים נרדמות בקשירה או שיש כאב באיזור של חבל באיזור רגיש מהעבר, יכול להתעורר צער באופן בלתי צפוי. אובדן התחושה והשליטה יכול להחזיר את המחשבות לפחד, למקום חשוך מהעבר - זה לפעמים מכשול שלא מצפים לפגוש, ומכשול שלא מצפים להתגבר עליו.

אבל עם ממשיכים ומתגברים.
במקום פחד נוצרת גאווה. גאווה שהאת יכול לשבת עם אי-נוחות. גאווה שאת יודעת שהיא תחלוף. גאווה שהגוף שלך יכול להתכופף, להתפתל, להחזיק ולהחזיק מעמד - לא מתוך ענישה, אלא מתוך אמון.

דימוי הגוף יכול להשתנות , בתמונות שמצלמים את הקשירה, פתאום לא מחפשים את פגמים מהעבר או מנתחים עד זוב דם את הגוף בניתוח עצמי. לא רואים בגוף בעיה שצריך לפתור או להסתיר, פשוט רואים גוף ששרד כל כך הרבה. מתקבל אדם שלומד לסמוך על עצמו מחדש. אדם התלוי לא רק בחבל, אלא בכוח שלא ידע שיש לו.

מקבלים בעלות שוב על הגוף, הוא שלך - אהוב, מסוגל, עמיד. הגוף שלך יכול לעשות דברים קשים. ולבסוף, אחרי כל השנים האלה, אתם יכולים לאהוב אותו בזכות זה.

מהם פרוטוקולים ב-BDSM, וכיצד משתמשים בהם בלי להעמיס על הקשר?

זהו מדריך קצר המפרק את נושא הפרוטוקולים, רמות הפרוטוקול, וכיצד לבנות מבנה גמיש ששומר על דינמיקת D/S מתפקדת במציאות.

עבור זוג שנכנס לראשונה למערכת יחסים D/S, לעיתים קרובות קיים רצון - לפחות מצד אחד - ליצור מבנה. הדום זקוק למנגנונים שבאמצעותם יוכל להפעיל את סמכותו, והנשלטת מבקשת ציפיות ברורות להתנהגותה. לפעמים זוג נלהב הולך לאיבוד בגרסאות הפנטזיה של D/s ונכנס לסחרור של יצירת עשרות חוקים בלי מחשבה רבה על האופן שבו יעבדו בפועל. באופן בלתי נמנע, הדינמיקה מתרסקת, נבנה תסכול סביב עצם הרעיון של חוקים, והם נשבעים לא לנסות שוב.

אחד החלקים המבלבלים יותר בתהליך הזה הוא נושא הפרוטוקולים. אני מודה שלקח לי לא מעט זמן להבין באמת כיצד משתמשים בפרוטוקולים וכיצד הם שונים מחוקים. כפי שנראה מיד, המילה פרוטוקול משמשת לעיתים קרובות לסירוגין עם פרקטיקות BDSM אחרות, מה שרק מוסיף לבלבול. כמו רבים, הכרתי רק במעורפל את המושג “פרוטוקול גבוה”, והוא נראה לא מציאותי לחלוטין מול המציאות היומיומית. לכן דחפתי את הפרוטוקולים למגירה המנטלית שכותרתה “אני לא צריך את זה” והמשכתי הלאה.

זה עובד - עד שזה כבר לא עובד.

כאשר התחלתי להשתמש בחוקים ברצינות רבה יותר במערכות היחסים שלי, גיליתי שיש רגעים שבהם נדרש יותר מבנה, ורגעים שבהם דווקא נדרש פחות מבנה, כדי לשמור על יציבות חילופי הכוח. חוקים לבדם לא תמיד יכלו להתמודד עם הניואנס הזה. לכן נאלצתי להוציא את הפרוטוקולים חזרה מהמגירה ולהבין כיצד הם פועלים. כדי לעזור לכם להימנע מאותן טעויות, אעבור איתכם על כמה מודלים מחשבתיים להבנת פרוטוקולים ועל תהליך יצירתם בדינמיקה שלכם.

מהו פרוטוקול ב-BDSM?

אם תשאלו אנשים בקהילה מהו פרוטוקול, סביר שתקבלו תשובות שונות מאוד. העמימות הזו היא שבלבלה אותי מלכתחילה, לכן אשתף אתכם במודל המחשבתי שבו אני משתמש. זו אינה ההגדרה הסופית - אלא מסגרת שהופכת פרוטוקולים לשימושיים במערכות יחסים אמיתיות.

לעיתים משתמשים במונח פרוטוקול לסירוגין עם חוקים. כאשר אנשים משתמשים במונח כך, הם מצביעים על כך שמערכות יחסים של חילופי כוח נשענות על מבנה של ציפיות התנהגותיות שנקבעו על ידי הדום כדי להנחות ולשלוט בדינמיקה.

עם זאת, אני מעדיף להבחין בין חוקים לפרוטוקולים. כדי להבהיר את המבנה הכולל, אני מעדיף לחשוב במונחים של קוד התנהלות, המסייע להבדיל בין חוקים, פרוטוקולים ורכיבים נוספים של הדינמיקה.

במודל זה, פרוטוקולים אינם רק ציפיות כלליות להתנהגות. במקום זאת, הם התנהגויות הקשורות לזמן, מקום או הקשר מסוים, אשר משנות זמנית את ההתנהגות היומיומית בתוך הדינמיקה. במילים אחרות, פרוטוקולים פועלים כתסריטי אם/אז שמבטלים או משנים חוקים או טקסים קיימים.

לדוגמה, בעוד שבבית נהוג להשתמש בתואר כבוד כמו “אדוני”, אם אתם נמצאים בציבור, אז אינכן משתמשים בו.

כדי להבין כיצד פרוטוקולים משתלבים עם רכיבים אחרים, כך אני בונה את קוד ההתנהלות שלי:

פקודות: הצהרות ישירות ומיידיות מהדום, בעלות עדיפות ראשונה. פקודות גוברות על משימות, פרוטוקולים, טקסים וחוקים. הנשלט מצופה להפסיק הכול ולציית.

משימות: פעולות ספציפיות שניתנות כדי לשפר את הדינמיקה או לאמן את הנשלט. לרוב מדובר בפעולות חד-פעמיות או קצרות טווח שאינן מצדיקות הפיכה לחוק או פרוטוקול קבוע.

פרוטוקולים: תרחישי אם/אז שמבצעים שינוי זמני בחוקים או בטקסים. לדוגמה: “אם נמצאים עם חברים וניליים - לא משתמשים בתארי כבוד.” הפרוטוקול חל רק בהקשר זה.

טקסים: שגרות ייעודיות המחזקות את ההיבטים הרגשיים והפסיכולוגיים של הקשר, היוצרות רגעים משמעותיים ומעמיקות את הקשר.

חוקי ברזל: הוראות יסוד רשמיות ויציבות שכמעט אינן משתנות, ומשמשות עוגן להתנהגות הנשלטת.

היררכיה זו מספקת גם גמישות וגם יציבות. חוקי הברזל הם הבסיס שאינו משתנה, בעוד שהפקודות הן דינמיות ומצביות ומאפשרות לדום לנווט את הדינמיקה בזמן אמת.

פרוטוקול נמוך, בינוני וגבוה

הרעיון של רמות פרוטוקול שונות עלול לבלבל בהתחלה. ניתן לחשוב עליהן כמו כפתור ווליום - הגברת העוצמה מגדילה את כמות מרכיבי ה-D/s שנצפים בסיטואציה מסוימת.

במקום לנסות להגדיר התנהגות לכל תרחיש אפשרי, יעיל יותר לקבץ ציפיות לרמות פרוטוקול שניתן להקצות למצבים שונים - למשל: בבית פרוטוקול בינוני, בציבור פרוטוקול נמוך, ובאירוע מיוחד פרוטוקול גבוה.

הרמות הנפוצות:

ללא פרוטוקול: כמעט אין ביטוי לדינמיקה.

פרוטוקול בלתי נראה: דיסקרטיות מלאה בסביבה ונילית.

פרוטוקול נמוך: התנהגות יומיומית רגילה אך תוך שמירה על קוד ההתנהלות.

פרוטוקול בינוני: הציפיות היומיומיות בדינמיקה, לרוב במרחבים פרטיים.

פרוטוקול גבוה: כללי טקסיות מחמירים, לרוב לפרקי זמן מוגבלים או אירועים מיוחדים.

פרוטוקול חירום: מופעל בעת מצב חירום וגובר על כל האחרים.

הרעיון זהה להתנהגות חברתית רגילה: אכילה בידיים בבית מקובלת, אך פחות במסעדת יוקרה. התאמת הפרוטוקול להקשר מאפשרת לדינמיקה להתקיים במצבים שונים תוך שמירה על התאמה למציאות.

מדוע פרוטוקול חשוב?

כאשר יוצרים דינמיקת D/s, עושים זאת למען מטרה. הדום והנשלטת יוצרים מערכת ערכים ויעדים משותפים שהדינמיקה אמורה לשרת. פרוטוקולים מאפשרים לשמור על “דופק” הדינמיקה גם כאשר החיים היומיומיים מחייבים גמישות.

בבסיסם, פרוטוקולים הם הרבה פעם תקשורת לא מילולית, הכרה שקטה שאומרת:
“אני רואה אותך. אני מרגיש אותך. וגם אם כרגע איני יכול לכרוע ברך, אני עדיין מכבד את התפקידים שבחרנו.”

כיצד ליצור פרוטוקולים אפקטיביים

שלב 1: הגדרת הדינמיקה

כדי ליצור קוד התנהלות משמעותי, לדינמיקה צריך להיות יעד. גם יעד פשוט כמו “לחקור BDSM יחד” נותן כיוון. ללא מטרה ברורה, הקשר עלול להפוך לבלתי מכוון.

שאלות לבחינה:

• מדוע אתם רוצים דינמיקת D/s?
• כיצד היא תועיל לכל אחד מכם?
• עד כמה הקשר יכול להיות טוב אם שניכם תתחייבו?
• מה מידת ההתחייבות שלי לכל הדבר הזה?
• מה מידת האחריות של כל צד?

לאחר מכן, הגדירו פרמטרים כגון: היקף חילופי הכוח, מחויבות זמן, רומנטיקה, מיניות, משמעת, שירות, נראות, מבנה הקשר ועוד - כדי להבין היכן פרוטוקולים נחוצים.

שלב 2: ניסוח פרוטוקולים וקוד התנהלות

התחילו פשוט. כלל אחד שקל לזכור וליישם עדיף על מערכת מורכבת שלא תחזיק מעמד.

בעת יצירת פרוטוקולים, קחו בחשבון חמישה מרכיבים:

• אנשים
• הקשר
• מיקום
• זמן
• אנרגיה זמינה

לדוגמה, אותה משימה - להביא כוס מים - יכולה להשתנות לפי רמת הפרוטוקול:

ללא פרוטוקול: הדום מביא לעצמו.

פרוטוקול בלתי נראה: הנשלטת מביאה מבלי למשוך תשומת לב.

פרוטוקול נמוך: מביאה כשמבקשים.

פרוטוקול בינוני: מביאה מיוזמתה ושואלת אם נדרש דבר נוסף.

פרוטוקול גבוה: מביאה בטקסיות מלאה בהתאם לכללי הדינמיקה.

שלב 3: משא ומתן

עברו יחד על הקוד:

• מדוע כל כלל קיים?
• כיצד הוא מיושם במצבים שונים?
• מה קורה כאשר אינו נשמר?
• היכן צפויים קשיים?

ודאו ששני הצדדים מסכימים באמת לפני היישום.

שלב 4: יישום

בשלב הראשון יהיו טעויות - זה חלק מהלמידה. עדיף להימנע מענישה קשה בתחילת הדרך ולתת מרחב תרגול. תיקון יעיל כולל:

1. הכרה בטעות בשקט
2.  חקירת הסיבה
3.  בניית תוכנית למניעה
4.  בחינה מחדש של התאמת המשימה

אם מדובר בדפוס התנהגותי מתמשך, ניתן לשלב השלכות מובנות - תמיד למטרת צמיחה, לא בושה.ניתן להשתמש במשולש: ענישה, שבח או פידבק. 

שלב 5: התאמות

קבעו בדיקה תקופתית:

• בחנו מה עובד
• עדכנו והוסיפו לפי הצורך
• החליטו על שינויים לשלב הבא

ולאחר מכן: בדקו, למדו, התאימו - וחזרו על התהליך.

אם זה - אז זה: פרוטוקול בלי שחיקה

בבסיסם, פרוטוקולים הם הסכמות פשוטות של אם/אז: אם אנחנו בהקשר מסוים, אז מתנהגים כך. כאשר בונים אותם ברמות - נמוכה, בינונית וגבוהה - מתקבלת סקאלה גמישה במקום ספר חוקים נוקשה. אינכם מנסים לחיות בפרוטוקול גבוה 24/7, אלא ליצור מערכת אינטואיטיבית שמאפשרת להישאר מחוברים למרחב הדום/סאב בכל מקום.

כאשר מתכננים נכון, פרוטוקולים אינם מעייפים - הם תומכים. הם שומרים על הדינמיקה פעילה בדרכים קטנות ובר-קיימא, והופכים את היומיום לתזכורת שקטה ועקבית למי שאתם זה עבור זה. פרוטוקול טוב אינו עוסק בשלמות או בהצגה - אלא בנוכחות. וכן - הוא אמור להיות מהנה.

פורנוגרפיה מתוארת בדרך כלל כדימויים חזותיים, כתיבה או שיח המשמשים למטרת עוררות תשוקות מיניות. המונח נגזר משתי מילים יווניות: porne ("זונה“) ו-graphein ("לכתוב“).

פורנו נוצר בעקבות ביקוש, והביקוש ברובו גברי, על כן מפיקי פורנו פועלים בהתאם לדרישות הלקוחות ומייצרים תוכן בעיקר לגברים ( יש מגמות גם עבור נשים).

חשבתי לאחרונה על האופן איך פורנו מצטלב עם קינקים/פטישים או במילים אחרות "איך אנשים חוקרים קינקים/פטישים דרך פורנו?".

קראתי לאחרונה שגם הפמדום בפורנו כמעט תמיד מכוון עבור הצופה הגברי - הסאב, ולא עבור האישה השולטת שרואה את הפורנו.
זה מעלה שאלה רחבה יותר: מה קורה לנשים כאשר החשיפה הראשונה שלהן לקינק מגיעה מתוכן שנבנה סביב המבט הגברי?

אם פורנו בדסמי "עבור נשים" נוטה בצורה מאוד ברורה לעולם הפנטזיה הגברית גם אם מופיעה שם אישה דומננטית.
איך זה מעצב נשים שולטות, איזה חיבור נוצרים להן סביב דינאמיקות בדסם והעברת שליטה בעולם האמיתי?

משיחות רבות, אני יודע שלא מעט אנשים מגלים את ההעדפות שלהם דרך פורנו. זה לא בהכרח דבר רע, אבל אם ההעדפות האלה מתעצבות עוד לפני שאדם נוגע בכלל בגוף של אדם אחר- כלומר לפני התנסות פיזית אישית . האם כך הוא לומד מהי התמסרות, ניהול סשן, שליטה והעברת שליטה וכו' וכו. איך זה בעצם משפיע על ההבנה הקולקטיבית שלנו לגבי BDSM?

אם נסתכל על תופעה מוכרת של דומיות - בעיה כרונית עם "סאבים" שהם בעצם רק מחפשים מכונת סיפוק עבור הקינקים שלהם. הם פחות מתעניינים בשליטה עצמה אלא מנסים בדרכים לא דרכים להגיע לסיפוק מיני...כמובן זה קיים באחוז מסוים גם מול שולטים.
אומנם אני מכליל לגבי הסאבים, אבל לפי דעתי התופעה יחסית רחבה.

חשוב לזכור, כניסה למערכת שליטה והעברת שליטה בריאים וברי־קיימא דורשת התבוננות פנימית, מודעות עצמית ומחשבה - שני דברים שקשה מאוד למצוא מיוצגים בפורנו.

מבחינה פילוסופית, הדיון הוא "מה קורה כאשר מיניות הופכת למוצר ולא לחיבור?" באופן בסיסי, תמיד התקשיתי להפריד בין "סקס" לבין "סקס עם X". ו-X הוא אדם שלם, עם צרכים פיזיים, קוגניטיביים ורגשיים. החקירה של זה היא היופי שבכל המהלך. מדיום חזותי יכול לחקות איך זה נראה, אבל הוא לעולם לא יכול להיות הדבר עצמו. לכן, אדם יכול להעריך במלואו את הרעיון הוויזואלי של דינמיקת דומינה - סאב, מבלי שיהיה לו אפילו שמץ של מושג מה זה באמת.

כדום, פורנו בהחלט עיצב את האופן שבו אני רואה את המיניות שלי. אבל כדום, פורנו דווקא היה מזיק להתפתחות הזאת. רק כאשר חוויתי באופן אישי קשר שליטה, מעבר שליטה, מיניות תחת היררכיה, ניהול סשן, התמסרות ואף כניעה, חיבור מנטאלי סאדו- מאזו, cnc ועוד לא מעט חוויות וחיבורים מיניים ובדסמם גיליתי עד כמה אני אוהב את זה וזה חלק ממני.

הנושא גורם לי לתהות: מה פורנו מלמד אותנו על קינק? ומה הוא משאיר בחוץ?

סקרן לשמוע מאחרים. האם פורנו עזר לכם לגלות את הדינמיקה שלכם, או שהוא דווקא עיכב את ההבנה של מהי התמסרות
/כניעה או שליטה ושאר הדינאמיקות הבדסמיות עבורכם?

איך זה מרגיש?

סאבספייס משתנה מאדם לאדם. יש שתיארו את הסאבספייס ככניסה למצב של חלום עם תחושות של אושר, בעוד אחרים השוו אותו לכניסה לטרנס. תיאורים נפוצים נוספים מתארים תחושה ריחוף, עירפול, אופוריה או ולעתים כחוויה חוץ גופית. נשלטים/ות הנמצאים בסאבספייס עשויים לחוות סבילות גבוהה יותר לכאב, קושי בדיבור, ואובדן תחושת הזמן.

גם הדרך להגיע לסאבספייס שונה עבור כל סאב/ית. עבור חלק מהאנשים, הוא עשוי להיווצר פשוט כתוצאה מכניסה לתרחיש משחק תפקידים, ענידת קולר או לבישת פריט לבוש מסוים, או כאשר קוראים להם בכינוי מסוים. לעיתים קרובות יותר, סאבספייס דורש מעט יותר מאמץ כדי להגיע אליו. חלק מהסאבים מגיעים לסאבספייס רק באמצעות פעילויות המחייבות ויתור על תחושת שליטה, כגון שיבארי, מניעת גירויים חושיים, או פשוט ציות לפקודות. עבור סאבים שהם גם מזוכיסטים, הכאב מהצלפה יכול להוביל לשחרור אנדורפינים המסייעים להגיע למצב החלומי הזה.

מה קורה למוח במהלך סאבספייס?

זו שאלה שקבוצת מחקר בהובלת פרופ’ לפסיכולוגיה חברתית בראד סאגרין, ביקש לענות עליה במחקר משנת 2016 במחקר שפורסם ב - Psychology of Consciousness, מדענים עקבו אחרי מתרגלים מנוסים לפני ואחרי השתתפות בסשנים בדס״מים. המשתתפים מילאו שאלונים למדידת לחץ בדיווח עצמי ועוררות מינית.
כמו כן , נלקחו דגימות רוק למדידת רמות קורטיזול (הורמון הלחץ) וטסטוסטרון (הורמון הקשור לאגרסיביות ולדומיננטיות). המשתתפים גם השלימו מבחן סטרופ, המשמש לרוב להערכת גמישות קוגניטיבית.

בהשוואה בין תוצאות לפני ואחרי הסשן, הסאבים הראו ירידה בלחץ, עלייה בעוררות מינית, וירידה חדה בביצועי מבחן הסטרופ. לפי המחקר, ממצאים אלה מתיישבים עם השערת ההיפופרונטליות (תופעה נוירולוגית המאופיינת בירידה בפעילות התפקודית של האונות המצחיות (פרונטליות) במוח) זמנית של ד״ר ארנה דיטריך.
ההשערה מבוססת על ההנחה שלמוח יש משאבים מוגבלים. פעילויות שמעלות את הדרישה מהחלקים החושיים של המוח (כגון ריצה למרחקים ארוכים, מדיטציה, או הימצאות בצד המקבל של הצלפות) גורמות להפחתת זרימת הדם לאונות הפרונטליות של המוח, האחראיות על קבלת החלטות, דיבור וזיכרון קצר-טווח.

האם דומים יכולים לחוות סאבספייס?

דומים רבים מדווחים על חוויה משלהם של מצב תודעה משתנה, אם כי הוא מתבטא באופן שונה מסאבספייס. בדרך כלל דומים מדווחים על תחושת “היי” הנובעת מתחושת הכוח והשליטה המוגברים על הסאב במהלך הסצנה.

המחקר של צוות המחקר, מדד גם את התגובות של הטופים לפני ואחרי השתתפות בסשנים בדס״מים. נמצא כי הטופים (שבמחקר זה מילאו את התפקיד הדומיננטי) נכנסו למצב זרימה (Flow) כפי שהוגדר על-ידי הפסיכולוג מיהאי צ’יקסנטמיהאי. זרימה מאופיינת בתשעה ממדים, ביניהם איזון בין אתגר למיומנות, ריכוז במשימה, תחושת שליטה ואובדן מודעות עצמית. דומספייס מתפקד כהשלמה לסאבספייס: כאשר אחד מבני הזוג נהנה מהיעדר שליטה, האחר מפיק הנאה מהשמירה עליה.

מהו דרופ?

אם סאבספייס דומה להשתכרות מתחושות אופוריות, דרופ הוא ה"האנגאובר" שמגיע לאחר מכן. דרופ יכול להופיע לאחר סשן בדס״מי אינטנסיבי, כאשר גל ההורמונים (כולל אנדורפינים ואדרנלין) שוכך. כל סאב חווה דרופ באופן שונה, והוא עשוי להופיע בצורה אחרת בכל פעם: הוא יכול להימשך מכמה דקות ועד כמה ימים, בהתאם לעוצמת הסצנה. אפטרקר, תקשורת פתוחה עם בן/בת הזוג לסצנה, והתייחסות מיטיבה לעצמך - כולם דרכים להפחית הדרופ.

מקורות:

Stroop test:

Consensual BDSM facilitates role-specific altered states of consciousness: A preliminary study:

רבים מהסאבים (ולא רק, גם דומיננטיים) נכנסים לעולם הבדסם וקינק כשהם נושאים איתם טראומות, חוויות ילדות קשות, מערכות יחסים מתעללות, או אירועים שגרמו לתחושת פגיעות ותחושה לא בטוחה ומערערת למשך זמן ממושך. זה ממש לא נדיר, וזה משפיע באופן ישיר על האופן שבו אדם חווה שליטה או העברת שליטה, כניעה, אמון וגבולות.

ראיתי דינמיקות שנכשלו בצורה כואבת כאשר מתעלמים מטראומות או גרוע מייצרים בועה רומנטית סביבן. על פניו הדום אחראי, בתיאום הציפיות ושלב ההכירות צריך למפות את החלקים הללו בנוסף לחלקים שהוא נמשך ואוהב.

לא למהר לעקוף את זה, לא לנצל את זה כנשק ולא דורס - להיות קשוב, פדנטי, זהיר, מחושב, לתת עדיפות לביטחון רגשי שלו ושל הצד השני ובעיקר לחקור עד כמה שניתן את מה שעומד מולו - הצרכים, הרצונות, התבניות וגם הטראומות על מנת להבין את החיבור והאם יש בכלל חיבור.

נכון, לצד הדומיננטי יש לא מעט משימות ואחריות בדרך לבסס שליטה, אבל הוא לא לבד.

ישנו צד שני שצריך לשתף פעולה וגם לחקור ולהתעמק בצורה דומה עבור הבטחון והאחריות האישית שלו.ה.

גילוי חשוף של טראומות, כמה שהוא יכול להיות מביך או לא נוח, הוא על פניו חובה הדדית שאם לא תתבצע, הסיכוי להתנגשות הוא גבוה מאוד, אם לא בהתחלה אז בהמשך הדרך.

הרבה פעמים אנשים יתייחסו לטראומות כגבולות, אבל גבולות לא תמיד מספרים את כל הסיפור. לפעמים לאנשים נדרשים שנים של טיפול לדעת להיפתח וגם לספר כך שיבינו אותם בצורה מספיק ברורה.

שאלות מרכזיות לדיון:

איך לפי דעתכם, טראומה מהעבר השפיעה על הגישה שלכם לגבי העברת שליטה עליכם (התמסרות)  או ממכם (לקחת שליטה)?

איך אתם מוודאים שאתם מוסרים את כל המידע הטראומתי לגביכם על מנת לוודא שהצד השני הבין וישמור עליכם בזמן אמת? האם רק דרך גבולות או עם הסברים?

אילו פרקטיקות ספציפיות מהניסיון שלכם (צ'ק-אינים, קצב, אפטר-קייר, שיחות על גבולות, תיאום ציפיות) עזרו ליצור ביטחון רגשי בדינמיקות שלכם בהקשר לטראומות שלכם?

האם ראית פעם טראומה מטופלת בצורה לא נכונה במערכת שליטה,סשן או כל אינטראקציה בדסמית אחרת ומה היו ההשלכות?

איך אתם מאזנים בין הרצון לעברת שליטה אינטנסיבית (סשן קשוח) לבין הצורך לשמור על הגבולות או להימנע מטריגרים?

אשמח לדעות מניסונכם האישי או מחקרים בנושא.

* חשוב לציין שפרטנר בדסמי/קינקי הוא לא מטפל ולא אחראי על המטען הנפשי של הצד השני, אבל היות ואנשים בדינמיקות בדסמיות נוגעים בחלקים מאוד רגישים של הנפש, צריך להיות מודעים ככל הניתן.

לפעמים יש תחושה של הקלה וריפוי בעקבות דינמיקות ושחזורים. לחטט במקומות כאלה בלי ידע זה מאוד מורכב ויכול להיות גם מאוד רע. ועדיין היות ואנשים עושים למרות הסכנה, צריך להיות מודעים ככל הניתן.

** אז בבקשה לא לקחת תשובות באינטרנט כפתרונות לבעיות.

כאשר הגוף יודע לפני המוח, הוא מדבר בתחושה ולא בוודאות.

היא מתרככת בחזה, הנשימה שלה יציבה יותר, היא חשה נתמכת במקום נמשכת - אלה הם האותות הראשונים של התאמה.

הרבה לפני שהיא קוראת לזה משיכה, אמון או הדהוד, המערכת העצבית שלה כבר מגיבה לקוהרנטיות או לדיסוננס.

המוח אולי צריך זמן למיין, להסביר או להבין מה קורה, אבל הגוף כבר הרגיש אם משהו בטוח, מאוזן ואמיתי.

ללמוד להקשיב לידיעה השקטה הזאת אינו פינוק או מיסטיקה - זו חזרה לצורה של אינטליגנציה שלא הייתה מעולם מופשטת מלכתחילה.

כולנו עוברים תקופות יובש, הינה אני בדיוק באחת כזו.
אלו תקופות לפעמים מאוד מורכבות, צרכים שונים מתעוררים יחד איתה מחשבות שהודחקו, אולי כי היו מסופקים מהאקס/ית או שלא היו אנרגיות להתעסק בהם בעבר בתוך קשר או לבד, כל אחד לפי סיפור חייו.
על פניו, למי שיש את היכולת העצמית או/גם בסיוע של טיפול, יכול לקחת את הזמן לפירוק עצמי קטן (או גדול) .
להתחיל לפרק למה בעצם הצרכים עולים והאם ישנן עוצמות שאולי לא נעימות או מפריעות.
למשל הרצון/צורך בסקס, אינטימיות, בדידות, בטחון, שיח, בדסם וכו' וכו'.
חלק מהעבודה שניתן לעשות היא להתייחס לסנן האישי שלנו, איך אנחנו מסננים או במילים נעימות יותר איך אנחנו מתחברים לאנשים פוטנציאלים שרוצים בקרבתינו ולחילופין גם אנחנו.

ישנם אנשים שהרבה פעם מהצד לא נרגיש שבכלל יש סינון, אוכלים הכל ועל כן גם פוגשים אוכל לא טרי ומקבלים הרעלה .
מצד שני ישנם אנשים שממבט מהצד מחפשים רמת שף, ארוחת גורמה שתעמוד בכל הציפיות שלהם - מכסה לסיר בצורה מדוייקת.

היות ואין 100, באמת אין כיסוי מלא לחלופין אין גם ללא כיסוי - 0. היות ורובינו כן בוררים ( לא מתייחס למקרי קיצון), על כן כולנו בספקטרום ( 0-100) כאשר הוא נד ונע לו לפי תקופות, מצב נפשי, אנרגיות, מחלות וכו'.

אבל בהחלט לכל אחד ואחת ישנו כיוון מה רצוי:
לפרפקציוניסטים הרצון הוא לשאוף למושלם, קודם כל מול עצמם וכך גם החוצה - איך רואים אותם, בהתנהלות מסביב וגם במילים היותר נחרצות שלהם וגם בכאלה שפחות - בין השורות, כל אלא יתנו לשני הצדדים מקום למשא ומתן על החיבור.

לעומת זאת "זורקי הזין", אלו שלא בחולים ולא מובחלים כמעט משום דבר, יהיו נגישים ולא מעכבים. יכולים לקפוץ על הזדמנויות שבעצם לא הזדמנויות, אם יש מענה לצרכים הוא יהיה שם בלי יותר מדי סיבוכיות.
שניהם על פניו חיים בבועה משלהם ומשדרים החוצה את מה שקורה בפנים, במילים, התנהגות, תבניות וכו'... כמובן למי שרוצה או יכול לקרוא אותם.

ככל שיש גישות יותר נוקשות או משדרות נוקשות, למרות שאולי המחשבה הפנימית שהם לא כאלה, כך הם גם מקבלים פחות פניות מתאימות.
כלומר אם אדם פגש את הנוקשה ולא נסוג, אז יש מצב שהוא פשוט "זורק זין" ולא מעניין אותו או אכפת לו מי מולו, הוא בכלל לא קרא בין השורות או בשורות .
או שהאדם לא מצא נוקשות וזה בכלל מצא חן בעיניו - jackpot .
על פניו ניתן להבין לאן המפגש בניהם ילך.

דווקא בזמן יובש במקום להדק חגורה ולהתקשות מותר ואולי עדיף לנסות לחפש הגמשות שלא ממקום מיואש, הגעתי לסוף הדרך או הסבלנות - "אני לא יכול.ה יותר".
אלא כן, לחפש דרכי פעולה לחיבורים אחרים שאולי בעבר לא עבדו אבל היום אנחנו שונים ויכולים להתנהל בצורה מדוייקת או בטוחה יותר עבור עצמנו.

לדוגמה, אם מחפשים זוגיות בדסמית, במקום לעשות טבלת אקסל ספציפית כנהוג הרבה פעמים באתר אלא לתת טווח הגיוני עבור עצמך עם לא מעט אופציות לבדיקה ולסימני שאלה .
לפרפקציוניסט - לבדוק האם פסלתי בצדק , האם יש לי מספיק פרטים.
לזורק הזין - לבדוק האם אני קופץ מהר מדי, האם יש לי מספיק פרטים.

לשדר מקום פתוח יותר, כן עם גבולות ברורים, כן עם כיוון, וכן עם עמוד שדרה.
מי שיקרא או יקלוט את המילים/התנהלות/התנהגות בוירטואלי או בחוץ, יסתקרן ויגש.
ומי שלא קורא ולא רואה גם ככה, ימשיך להגיע כך או כך, מספר הפונים לא ישתנה לאורך זמן.
יכול להיות שבהתחלה זה ירגיש שיש פתאום הרבה, אבל כאן נכנס מערך סינון נכון ואיכותי והרבה סבלנות.

 הרבה פעמים אני קורא פוסטים במקומות שונים ואני רואה שאקטים או תחושות מגדירות לאנשים הגדרות בדסמיות.
למשל, אם שולט אוהב אנאלי אז הוא לא באמת שולט או אם נשלט מחזיק שוט הוא לא נשלט או ששניהם בכלל מתחלפים.

למי שיוצא לו לדבר עם הדור הצעיר דור ה-Z יוכל לראות שאצלם הכל יותר פלואידי, לא רק המגדרים גם התפקידים טוב או לא, זה כבר עניין סובייקטיבי.
במילים אחרות, הם פחות מתעסקים בהגדרות אלא יותר מה עושה להם טוב לגוף, למיניות, או למוח. על פניו פשוט יותר.

כלומר שולט שאוהב חדירה אנאלית או רחמנא ליצלן למצוץ זין, הוא עדיין יכול להיות שולט (אולי גיי או אולי בי או סתם סקרן).
אם לכולם יש את הפלואידיות לעשות הכל מהכל, מה באמת שוות ההגדרות הללו?

מישהי טענה:
"כולנו בעצם נשלטים בבסיס. הצד השולט הוא זה שגם במהלך הילדות למד, חיקה, הפנים את הפגיעה בו כדרך התנהגות והתנהלות שלו בעולם מול אחרות."

ולטעמה מה שמבדיל שולט.ת בדס"מ ראויה:

המודעות למעשים, לצורך בסדיזם, לקיחת אחריות עליי ועל הפרטנר.ית, התנהלות בטוחה.

על מנת להבין את הסיבה והתוצאה צריך גם לדבר על התוצאה, מה זה בעצם נשלט.ת שכולנו הופכים אליהם?

אם נסתכל עליהם כתפקיד בתוך מערכת יחסים, אז על פניו נוכל לבסס על ידי התנהגות (סכום אקטים שונים) של שני הצדדים סוג של הגדרה בסיסית.
או אקטים כבודד מחזיק שוט, מצליף, קושר וכו', במיוחד אם תהליך השקעה ולמידה בפרקטיקות השונות.
אם נלך לפי הגדרה עצמית, אז מהר מאוד נלך לאיבוד כי כל אחד ואחת יגדירו לפי ראות עיניהם.
אם ננסה מזווית של נטייה מינית, כמו סטרייט, גיי... כלומר שיש לזה עניין גנטי ואנחנו נולדים כך, יהיה מאוד קשה להוכיח כי אין באמת תוצאות מובהקות ממחקרים.

לכן אולי זה באמת שילוב פן גנטי מתון + הגדרה עצמית (חברתית, מעמדית ואף אולי זהותית) + האקטים וההתנהגות.

אני טוען שהחלק האחרון חלש מדי על מנת להגדיר תפקיד בדסמי.
אם שולט מחליט לעשות מעשה של נשלט, האם הוא הופך לנשלט גם אם זה נעשה תקופה מסוימת?
אני טוען שלא.

היות וההגדרה טמונה עמוק בתוך הגנטיקה וההגדרה העצמית והזהותית שנבנת סביב האופי בדרך שהוא נוצר ולרוב לא משתנה אבל כן מתפתחת.

אי לכך, אם שולט מחליט להיות תחת שולטת (הלם ברמת רעידת אדמה😱) לתקופה מסוימת מסיבות מסוימות והוא לוקח על עצמו תפקיד הנשלט נגיד הרצון לחוות עונג כנשלט, לחקור גם את החלק המנטלי וחס וחלילה לחקור גם כאב פיזי ונפשי ואולי לחקור את המגדר והנטייה המינית שלו כנשלט, אין זה יעשה אותו נשלט פר אקסלנס ( דרך אגב ניתן להיות שולט ונשלט עם אנשים שונים ועדיין לא להיות סוויץ, אבל זה לפוסט אחר)
אותה טענה גם עבור שולטת שרוצה לחוות חוויה של נשלטת ונשלט שרוצה לחוות חוויה של שולט. בסוף בסוף כולם יחזרו למקומם הטבעי.

הפלואידיות של דור Z, שאולי נראית מבלבלת או על בסיס של בלבול, יכולה לתת לדורות היותר ותיקים מבט ברור יותר על איך הגדרה שכזו עובדת ועל מה היא מתבססת ואיך הם מתמודדים עם הסתירות או ההגבלות שקיימות בתרבות הקינקית בדסמית הוותיקה.