כסדיסט שמתהלך לו במסע שלו כבר כמה שנים טובות.
אני פוגש מגוון נשים, כל אחת שונה בצורתה הייחודית.
מדי פעם (נדיר) אני פוגש מאזוכיסטית, עם חשיבה שונה – יצירתית, סוטה, מלוכלכת ובעיקר גורמת לי לחשוב, לבדוק את הגבולות שלי ולתכנן מסלול מחדש.
אישה בוגרת.
לא שבורה.
לא מבולבלת.
לא מוטעית בדרך.
בוגרת.
כזו הנושאת את התשוקה שלה בכוונה. מחפשת את הפינות האפלות לא מפני שהיא אבודה, אלא מפני שהיא רוצה להיות שם.
מתענגת על לכלוך, על עוצמה, על ההתפרקות המתוקה של עצמה. אוהבת אתגרים, אי נוחות, ובעיקר כנות ואותנטיות. אוהבת את סוג המשחק שגורם לרוב האנשים להרגיש לא בנוח כשהם שומעים עליו, את סוג המשחק שמאלץ אותם לשאול "אבל היא בסדר?"
כן. היא יותר מבסדר.
כשאנחנו נפגשים ומשחקים, זה יכול להיראות קיצוני מבחוץ. ולפעמים זה באמת כזה. אנחנו נדחוף גבולות. אנחנו נסתובב סביב קווים כמו טורפים וטרף בו זמנית. אנחנו נפלרטט עם פחד, עם כאב, עם הקצה החד שבו תחושה הופכת לכניעה.
היא עשויה לבכות.
היא עשויה להיאבק.
היא עשויה להתפרק בדרכים שנראות מפחידות אם לא מבינים את השפה המשותפת שלנו.
אבל שום דבר מזה לא קורה נגד רצונה, זה תמיד בהסכמה נלהבת.
לרוב בכלל זה יהיה במקור הרעיון שלה עם הביצוע שלי.
אני לא לוקח ממנה מה שלא הציעה קודם. אני לא דוחף אותה למקומות שהיא לא הצביעה עליהם בעצמה על המפה.
היא בוחרת את העומק.
היא בוחרת את החושך.
היא בוחרת בי.
והיא בוחרת לסמוך עליי.
כשאנחנו מתמסרים לחלקים הקשוחים יותר, הקשים יותר של המשחק שלנו, זה לא מפני שהיא חסרת אונים. זה מפני שהיא מספיק חזקה כדי לבקש את זה.
ואחר כך, כשהיא למטה, שקטה, צפה איפשהו רחוק, היא מאושרת. מאושרת בצורה מבריקה, הרסנית. הריקנות היא מכוונת. העייפות היא מושגת. השקט שבתוך הראש שלה הוא הפרס. כל זה היה חלק מהתוכנית שלה, גם אם הביצוע שייך לי.
אני עשוי להיות סדיסט מעוות עבורה, ואני לובש את התפקיד הזה יפה. אבל היא לא יצור תמים שנופל בין שיניי. היא שותפה באותה מידה, רעבה באותה מידה, סוטה באותה מידה ברצונה. היא כמהה לכאב, לכניעה, לרגע שבו היא מצטמצמת לתחושה ולנשימה.
אנחנו פוגשים זה את זה שם, בדיוק כמו שאנחנו.
מה שקורה בינינו חי במרחב שבו ההסכמה היא קדושה והתשוקה מדוברת בשטף. היא לא קורבן של הרעב שלי, ואני לא היחיד שכותב את ההתפרקות שלה. אנחנו בונים את זה יחד, חלק אחר חלק, סצנה אחר סצנה. היא צועדת קדימה מרצונה, עיניים פקוחות, לב יציב, יודעת בדיוק מה היא מבקשת.
היא לא צריכה שיצילו אותה מהדברים שגורמים לה להרגיש הכי בחיים.
היא בוחרת את הידיים שמחזיקות אותה למטה.
היא בוחרת את הכאב שנשאר.
היא בוחרת את הכניעה שמחדדת אותה במקום לקהות אותה.
וכשהיא סוף סוף נחה, מותשת, ריקה, בטוחה, היא מכירה את עצמה בצורה ברורה יותר מאי פעם.
זה לא משהו שקורה לה.
זה משהו שהיא תובעת.