כל פעם שאנחנו פוגשים אנשים חדשים אנחנו מגשרים על פערים.
פער בגובה,
פער בחינוך,
פער ברגש,
ואפילו פער של מספר הנשימות שכל אחד לוקח.
אני נכנס לכל סיטואציה עם רצון לצמצם פערים, להתקרב כמה שאפשר, להזדהות עד כמה שאני יודע, להפעיל את הרגש הנכון ולגעת בלב של הצד השני.
כמו כל בן אדם, אני נכשל ונכשל הרבה, אפילו לפעמים כשלונות גדולים וזוהרים שלא מביישים את הזוהר משרפת הינדנבורג בשמי ניו ג'רז'י.
הפער שאני מגלה לאחרונה, כנראה המשמעותי ביותר לגילי זה הפער המשפחתי, איך אני רואה או מבין את המורכבות של מה שנקרא "אידיאל המשפחה".
מסתבר שאין לי כזה - לא באמת!
יש איזשהו רעיון ואידיאל, אבל הוא עם חורים וחוסרים רגשיים.
נראה שאת רוב הרעיונות לקחתי מסרטים, סדרות- משפחות מזוייפות ואמריקאיות (לא יודע איך אידאל אמריקאי מתלבש על אידאל רוסי, אבל זה בטוח ערמה של שיט חם ולוהט)
את הפן הרגשי לקחתי ממשפחות שראיתי כמו שכנים, חברים ועם הזמן בנות זוג ( כן סאבית, נשלטת וכל הטרמנולוגיה הכבדה- מה לעשות הן גם בנות אדם ויש מה ללמוד מהן).
היום בגיל מבוגר, את החוסרים המנטאלים והרגשיים קשה להשלים, גם אם כל המרכיבים ממש מולך, פשוט אין מוכנות או ליתר דיוק אתה כבר לא רוצה ומרגיש עייף.
אבל מצד שני עדיין רוצה, אותו הילד שלא קיבל עדיין זועק לאותו חיבוק משפחתי ואהבה עוטפת. אומנם הוא קבור עמוק בתוך סקפטיות וחוסר אמון, אבל הזעקה שלו נשמעת מדי פעם.
פתאום הפחד משתלט, הרבה פעמים משפחתיות חונקת, כן מאהבה אבל עדיין חונקת ואתה רגיל לחופש, החופש להיות אתה עצמך, אדון לזמנך בלי שיוך שבטי ואילוצי הקרובים והקרובות (אירועים, מועדים ומפגשים וכ'ו) - הפחד לאבד את החופש להיות אתה עצמך ברשותך.
האם אהבה משפחתית מנצחת או נשארת חלום?
כמו של יתום הצופה בחלון מבית היתומים,
איך ילדים אחרים נלקחים בזה אחר זה בחיבוק חושש אך בטוח על ידי הורים שמחים ורועשים,
והוא עדיין נשאר צופה ומחכה לבדו.
