כשאמא מוכה לעיני ילדיה גם הילדים שלה מוכים...הם מוכים כפליים, גם האשמה מכה בהם וגם הזיכרון מכה בהם.
נחקקת להם תבנית של אלימות, תבנית לאיך מתמודדים עם העולם...הפתרון המידי הפך להיות - אלימות, אלימות כלפי הקרוב להם, אלימות כלפי החלש יותר.
כל מצב לחץ הפוגע בנקודות הרגישות מייצר זעם, המתנגן על האשמה ועל הזכרון מהעבר ונפלט על הסובבים אותו באשמה שגרמו לו להגיע למצב הלחץ מלכתחילה.
אני ילד לאותה אמא, אמא שבגופה עצרה את המכות, אמא שבמשך שנים ספגה את הזעם, אמא שקיבלה מאסר עולם כפול בכלא הכי אפל שהיא הכירה ולא ביקשה חנינה בשום שלב.
כילד ראיתי את האלימות, את ההשפלה, את הדמעות והצעקות...
כל מכה ערערה לי את האדמה מתחת לאדמה,
כל סטירה זעזעה לי את הגוף,
כל צעקה הקפיצה לי את הלב והשאירה אותי מפוחד ולבד.
הטרור היה לא רק בהתפרצויות הקשות אלא גם במתח שאחרי, מתח שאפשר היה להרגיש אותו, ממש לחתוך בסכין במרחבי הבית, מתח שהפחיד אותי יותר מכול, שיתק את הגוף ואת הנפש המתייסרת והדואגת.
את האלימות הזו העתקתי לחיים, את הזעם ללב, ואת הצעקות לסובבים...ואת הדמעות, השארתי לאחרים.
עברו שנים מאז, החיים השתנו, אני השתנתי...
האלימות הוחלפה בחיבוק,
הזעם הוחלף בפתיחות,
והצעקות הוחלפו במחמאות.
רק מקום אחד לא הוחלף, הוא מתפתח וגדל...מתרחב למקומות אחרים, חוקר ורץ במחשבות...
וזה המיניות שלי,
הבדסם שלי,
התשוקות שלי.
שם אני המכה, בעל הזעם, והתפרצויות, אני החיה...משולב ושזור ברצונות שלי למגע, לשחרור,לתשוקה ולאהבה.
כשולט אני למדתי לאלף את החיה... לבדוק את הגבולות שלי לפני שאני בודק את הגבולות של הצד השני, תמיד עם היד על הדופק על החיה ששוכנת בפנים, מתמודד איתה, מדבר איתה...מתפייס איתה, ומכיל אותה בחיבוק רב.
החיה מקשיבה לי ואני לה,חברים,ידידי נפש וגורל...אני שם בשבילה והיא נותנת לי לשלוט על עצמי לפני שאני שולט על מישהו אחר!
