שישי בערב, הפלאייה (חוף בספרדית) זורמת באנשים רועשים וצבעוניים.
החום כבר ירד, האנשים אחרי הכנות ומדידות, כולם מטיילים, מחפשים כיוון.
לכל אחד יש בוסקולה משלו, מצפן באיטלקית הקדומה. כמו דנטה, כולם מטיילים ביער אפלולי של מייצגי אורות מחפשים לצאת מהיער בחיפוש אחר גבעת השמש הנצחית.
ביום המצפן הזה משובש, חום ולחות הגיהנום מכה בו כפליים ועל כן דינם של האנשים הוא לרבוץ למרגלות הנהר ולהיעקץ על ידי קרני השמש השורפות.
אני, מתיישב בשערי השאול (מתחם 18+) שבכניסתו יש שלט קוסמי עם הכיתוב "דרכי עובר נתיב אל משכנות הסבל, דרכי עובר נתיב אל עינויי הנצח, דרכי עובר נתיב ארורי הכלא. זנחו כל תקווה, אתם הנכנסים בשערי"
לידי יושבת בחורה צעירה יפת מראה עם חזה חשוף ומבט עייף.
ניהלנו ערב קודם שיחה אל תוך הלילה על פולימוריה, שיחה על פרטנרים ורגשות, על הסכמה ופומביות. שיחה שלא הסתיימה והשאירה טעם של עוד.
הנושא עניין אותי, במיוחד כי היא שידרה לי בטחון מוחלט בדרכה, 3 פרטנרים במקביל , עם נסיון של 3 שנים, אמונה מוחלטת בדרך ההפוכה ממונוגמיה.
סקרן אותי הביטחון והשלווה שלה סביב נושא שעבורי בכלל לא קל.
איך היא מצליחה לאזן בין כל שלושתם, ומי מקבל עדיפות, ואיך בכלל מייצרים מערכת איזונים פנימית עם ההרגשה שאתה עוד בורג במערכת הזוגית? או שאולי אתה בכלל צלע ותפקידך גדול יותר.
מי לוקח אחריות על רגשות הדאגה, החמלה והעזרה, במערכת הזו? כלומר מי דואג לה כאשר היא למטה, מי נותן כתף. אולי כולם ביחד וזה נפלא או אולי היא בכלל לא צריכה.
הרבה שאלות עלו לי בראש, לא את כולם הצלחתי לשאול, השיחה לא תמיד מתנהלת לפי התוכנית.
בתשובות שלה מצאתי כמה תובנות, אבל ההרגשה הכללית נשארה לי היא - קל יותר לא לבחור, לבחור באחד זו מחוייבות, השקעה וההפסד גדול יותר.
אפשר להשאיר את צומת הבחירה כצומת ולזרום, לתת לזמן לעשות את שלו, לרגשות להפעיל את המיינד ולשחרר את הבחירה ליקום.
נראה על פניו שזה הניו-אנרכיזם החדש או אולי הוא תמיד היה כאן. הפלאייה מלאה באנשים שבחרו להתמרד בעולם של החלטות, אולי בעצם לברוח, מהחלטותהם או בכלל מהחלטות של אחרים - ממשלה, משטרה, הפקה, הורים, בני זוג.
האנשים מאסו במגבלות הבחירה בעולם על פניו של בחירות הבלתי מוגבלות, אולי מהפחד לפספס או מחוסר היכולת לבחור ולהתמקד.
האנשים מסתובבים, מחפשים, הבוסקולה זזה בכיוונים שונים, מנתבת אותם לעוד מחנה ועוד מתחם עם דיג'י מלהיב שזורק גלי אור לכיוון הרחבה ומרים את הכימיקלים הישר למוח עד לפיצוץ חושים.
חלק רוקדים כאילו נכנסה בהם רוח שד וחלק שוכבים על מזרון- זזים ורוקדים, מביטים בשאריות של צבעים מהמקרן שנשארו ממסיבה שכבר הסתיימה, במחנה של אנשים שכולו רוצה לברוח לשינה.
מריבות המחנה, הרכילות, התככים נעלמים בענן של מוזיקה, אלכוהול וכימקלים שמחים.
העייפות היא רק סימפטום היא כבר לא גבול אמיתי, ומי שנשבר פשוט קורס ונרדם, מתאושש וממשיך כאילו לא עזב לעולם.
כולם אומרים לי שהפלאייה היא קסומה, היא מספקת את הבקשות שלך, רק תבקש והיא כבר תזמן לגורלך את האנשים הנכונים.
וכך זה נראה, חיבורים של שניות או דקות, חבר ללילה או להמשך המסע, חיבורים וקשרים נרקמים.
אנשים שוכבים מחובקים, מכורבלים על שפת הכנרת, עם תאורה מרהיבה של מייצג אלמוגים ומוזיקת קסם שנעה בקצב תאורת האלמוגים.
נראה כמו חוף מבטחים לכל מי שהבוסקולה שלו השתבשה והתעייפה.
השמש זורחת והחיפוש נגמר, הוילון יורד על המחנה. האור משתלט על העולם, דממת רעשי הבוקר לוקחים את תפקידם בחזרה.
השינה הופכת למפלט היחיד.
בוקר טוב עולם!
ואני אחרי 3 ימים, 3 ק''ג פחות (לא מבחירה). עם 7 שעות שינה מתאושש קצת. נחשף בשביל תשומי אינטרנטי טיפוסי ובנאלי. בשביל ההרגשה הטובה והסקרנות.
