על פניו את נראת חיילת שברירית, 163 ס"מ של תמימות וחיוכים, אבל זה רק כלפי חוץ.
מי שמכיר אותך יודע שאת הרס עצמי בהתהוותו, שורפת וחורכת את מסלולך בחיים, כמו לבה השורפת בדרכה כל חיי ודומם בלי רחמים.
לא משאירה בדיל של דרך חזרה.
קבענו שאני אוסף אותך מקרבת הבסיס "הקריה", יש לנו עד שעה 22 - בשעה הזו נסגרים שערי הבסיס ומתחיל העוצר הלילי.
על פניו לא הרבה שעות אבל אני נחוש להוציאי לפועל את החטיפה.
היות וחטיפה של חיילת בארץ זה עניין מסוכן, במיוחד מול שערי הקרייה, אני מבקש שנפגש במקום לא רחוק אך מבודד מספיק בלי מצלמות ואנשים.
אני שולח לך נקודת ציון, ומבקש ממך להגיע אליה, נותן לך 15 דקות להתייצב.
מעבר לכביש אני מתצפת, רואה אותך מזדרזת ורצה על מנת להספיק, נראת מרוגשת עם חיוך קטן ועיניים קצת מבוהלות.
את מסתכלת בפלאפון, ורואה שאת לא מספיקה, מחליטה להגביר את הקצב.
הפלאפון מחליק נשמט מידיך, קללות של זעם יוצאות מפיך.
מבטים של עוברי אורח מסביבך, פתאום מתרכזים רק בך, את אוספת את המכשיר וכמעט מתנגשת ברוכב אופניים זריז.
מבוהלת ולחוצה ממשיכה לרוץ שלא לאחר.
אני ממשיך לעקוב, המיקום שלי נותן תצפית על מקומך המדוייק.
אני מחליט לשלוח הודעה - "יש לך עוד 5 דקות".
את מביטה על המרקע, מבינה שהמרחק גדול מדי ופורצת בריצת אמוק פרעית, הקצב המטורף עוזר, את מגיעה ממש בשניות האחרונות.
עומדת ומתנשפת, הריאות מכווצים, המוח מבולבל מבקש יותר חמצן מהלב שפועם בחוזקה, השרירים כואבים, הזיעה נוטפת...העולם החיצוני כרגע מנותק לחלוטין, רק רעשי הלב באוזנייך.
פתאום את מרגישה מישהו מאחור, לפני שאת מספיקה להסתובב, שק מולבש על ראשך ונאטם עם נייר דבק - חושך מוחלט, החמצן דליל פתאום וקשה לנשום.
את מבוהלת,שוק תוקף את הגוף, הפחד משתלט, את מנסה להתנגד - להרים את השק, ליצור חור, כל דבר שיעזור, יכניס אוויר.
אבל השק הדוק מדי, עוטף וחונק. הגוף עייף מדי מהריצה, הוא רק רוצה חמצן ומשתתק!
הידיים שהלבישו את השק עובדות מהר, פתאום מושכות אחורה - יד אחת אוחזת בשק והשניה בגוף. כל הגוף כמעט נוטה ליפול, את מנסה להישאר בשיווי משקל, לעמוד, אבל הרגליים מתלבלבלות, ולא יציבות.
הידיים מרימות אותך מעט ומנחיתות אותך על עגלת סופר, את לא מצליחה להתנגד, כל הגוף קורס פנימה.
את מתנשפת בכל כוחך, מחפשת אוויר דרך הפה או האף,
הרעש של העגלה עוטף אותך, את רוצה לזעוק, אך אין מספיק אוויר. כל מה שיוצא לך זה קול חלוש של אפיסת כוחות.
לפתע את שומעת גלגל נייר דבק נפתח. ידיו דוחפות ומדביקות אותו סביב ראשך, הנייר כל כך הדוק שהשק נכנס לפיך, טעם של בד ודבק מתפזר על הלשונך.
הידיים עובדות, מצמידות לך את שורשי כף היד, ונועלות באזיקון עד שמרגישים את הפלסטיק דוקר את העור.
את מנסה להתנגד מזיזה את הרגליים אבל ידיו חזקות יותר, לופתות את רגליך ומהדקות עם אזיקון כואב וחותך.
מחשבות על בריחה לפתע מתפזרות כמו זכוכית שמתרסקת על הריצפה. רק פניקה עולה מבפנים, הדמעות יוצאות מעצמן.
את מבינה שאין לאן לברוח!
העגלה מתגלגלת, את שומעת את גלגלי הברזל מתגלגלים ליעד לא ידועה, העגלה רועשת וגועשת, ולך יש רק את הדמעות שזולגות כמו מברז שבור.
לפתע את מרגישה יד חמה נוגעת לך במרכז החזה, את לא יודעת האם היד הולכת לקרוע את חולצתך באכזריות או להכאיב לך.
הפחד מבלבלת אותך,
המחשבות רצות עם אלפי וירציות עתידיות מבהילות,
אך היד לא זזה, רק מהדקת ומחממת.
בפתאומיות העגלה נעצרת, את מרגישה אותו פתאום קרוב יותר, היד על החזה מרפה ומתרחקת, הוא תופס את ידיך ורגליך ומרים אותך.
רעש העגלה מתרחק, העגלה מתגלגלת הצידה, רוח לפתע נושבת בגביך, את באוויר, זזה איתו, מרגישה את גופו וידיו מתאמצות.
דלת נפתחת!
את מושלחת פנימה, מרגיש כמו מושב אחורי, ריח של רכב.
הוא דוחף אותך פנימה, דוחס את רגליך לכיוון החזה, מקפל אותך בזריזות.גופו גוהר מעליך,ריח גופו מתפזר במרחב, ריח נקי של זיעה אחרי מקלחת.
ידיו מהדקות באזיקון את רגליך וידיך יחד, כאילו זהו מקומם הטבעי.
הראש שמוט מטה, את מנסה ליישרו, לשנות תנוחה, אבל נכשלת, הגוף לא מצליח לזוז.
את מנסה להוציא קול,
להגיד לו שיתקן!
יזיז אותך!
אבל נייר הדבק הדוק מדי והלסת לא נסגרת , רק קול נהמות יוצא החוצה ותסכול של אי נוחות.
הוא במקביל מוריד לך את המכנסיים, חושף את ישבנך, מעביר אצבע בין רגלך, בודקת את הרטיבות, פותח את השפתיים, מחדיר אצבע בודדה, עמוק פנימה.
היד השניה פותח את הפלחיים בחוזקה, עד שמרגישים את העור נמתח ועומד להיקרע.
לפתע הוא עוזב הכל, הידיים נוטשות, האצבע יוצאת בפתאומיות, תחושה של ריק מחליפה אותה, מחשבות האי נוחות שבות להטריד אותך.
את שומעת את הדלת נטרקת..הוא מתרחק, צועד ונכנס לרכב, רעש של מפתחות ברקע,הרכב עושה רעשים של הנעה, תיבת ההילוכים זזה והרכב יוצא במהירות לנסיעה...
המשך יבוא...
