סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

זה לא בלוג!

הקריאה היא על אחריותכם בלבד!
לפני 23 שעות. יום חמישי, 16 באפריל 2026 בשעה 1:40

יום שבת בבוקר. אני ישן. היא לא.

אם השעה סבירה, מותר לה להעיר אותי כשהיא משתמשת בזין שלי כמוצץ. ככה הגוף שלי מתעורר לפני שהמוח בכלל מתחיל לעבוד. העניין שלה כאן זה בכלל לא המציצה עצמה, עבורה זאת פשוט פעולה מרגיעה ומקרקעת.
וכאשר אני סופסוף מתעורר, היא בדרך כלל קמה להכין לי תה של הבוקר.

הפעם זה שונה. היא מחליקה מתחת לשמיכה ומניחה את הראש על הבטן שלי, מרגישה את הנשימה האיטית שלי. הזין עדיין רך. בלי ידיים היא לוקחת אותו לפה ומוצצת אותו בקצב, כאילו זה מוצץ אמיתי. עם הזמן הוא מתחיל להתקשות, לאט לאט ממלא את חלל פיה - בבוקר הזין שלי נהיה הרבה יותר קשה ועבה מהרגיל. היא ממשיכה למצוץ ולוקחת אותו עמוק יותר עד שהוא לגמרי זקוף וקשה.

בדרך כלל בשלב הזה היא כבר לא מצליחה להתאפק ועוברת למציצה אמיתית ומלאה. אבל הפעם היא מחליטה ללכת בכיוון אחר. לשנינו היה ערב מאוד מתיש והיא רצתה שאני ארגע כמה שיותר. היא מכניסה אותו הכי עמוק שהיא יכולה בלי להיחנק, ומשאירה אותו שם. עמוק וחם, בלי לזוז בכלל. סתם כמו חור שקט וחם. מחכה עד שאני אהיה ער מספיק כדי שתוכל להגיש לי את התה.

אני מתעורר טיפה, מחליק את היד לשיער שלה.
שום מילה. אני לא מדבר, רק דוחף את הראש שלה למטה בעצלות, בודק כמה היא יכולה להכניס. היא מאוד רכה וכנועה, הגוף רפוי והראש לא זז עד שאין לה ברירה. אני נותן לה לנשום לפני שאני דוחף אותה שוב למטה, לאט. עדיין דממה - שום מילה. התנועות שלי כל כך איטיות שזה כמעט כאילו אני עדיין ישן.

עד שאני לא.

אני מתהפך על הצד, משאיר את הזין שלי בפה שלה ומניח את הירך שלי על הראש שלה, נועל אותה במקום. היד שלי מחזיקה אותה, אבל אין לה שום כוונה לזוז משם. העצלות שלי הופכת לכוחניות, ואני מתחיל לאט לזיין לה את הגרון. העיניים שלה מתחילות לדמוע והרוק זולג לה על הפנים. ואז אני דוחף את ראשה בכוח למטה על הזין ומחזיק אותה שם עד שהיא נחנקת. שוב ושוב - מזיין לה את הגרון בין הדחיפות למטה.

אני לוקח את היד שלה שמחזיקה את הרגל שלי ומניח אותה על התחת שלי. היא כבר מבינה מה אני רוצה ממנה, והיא לאט לאט דוחפת אצבע אחת פנימה. גם בתנוחה הזאת, השליטה עדיין שלי לגמרי והיא כאן רק בשביל ההנאה שלי. ברגע שהאצבע שלה נכנסת לגמרי אני מגביר את הקצב. היא דוחפת את האצבע באותו קצב, המוח שלה נכבה יותר ויותר עד למצב אוטומטי. אני מזיין לה את הגרון בצורה גסה ועמוקה, היא מתקשה להכיל אותו בשלמותו. המוח שלה נמס מבפנים, הדבר היחיד שנותר בראש שלה - "אני הילדה הצייתנית הקטנה שלו".

לפתע אני יוצא החוצה בבת אחת.
"עלי," אני פוקד עליה.
היא מיד מטפסת מעליי, ממקמת את עצמה ומכניסה אותו פנימה בתנועה אחת חלקה. היא כל כך רטובה. היא מתחילה לזוז, ולרגע אני נותן לה עד שאני מושך אותה אליי. הגוף שלה נשען על שלי. היא רוצה לזוז.
"אל תזוזי," אני פוקד. אני אוהב לשחק לה במוח. הזין שלי עמוק בתוכה, היא רועדת ומתאפקת לא להתחכך בי כמו כלבה בייחום.

אני מחליט לאפשר לה.
"לאט," אני אומר.
היא מתיישבת ישר, ידיים מאחורי הגב כדי שלא תאבד שליטה, ומתחילה לרכב עליי לאט. היא מסתכלת עליי, אבל אני מושיט יד לטלפון ולא מסתכל עליה בכלל. היא שומעת שאני צופה בפורנו, ולא יודעת בדיוק מה אני רואה. מדי פעם אני מראה לה כמה שניות עם הערה על מה אני אוהב בסרטון.
ההשפלה גורמת לה להיות עוד יותר רטובה ועוד יותר קטנה. היא סתם כאן בשביל ההנאה שלי.

כשאני מניח את הטלפון, אני מסתכל עליה ואומר לה לשכב על הגב - היא הרוויחה את זה. היא קצת מהססת בהתחלה, ובודקת אם אני באמת מתכוון שמותר לה לגמור. אני כן.

המשקל שלי לוחץ אותה למזרן, בזמן שאני מחליק פנימה בלי בעיה. אני נושם לה לאוזן, היא מרגישה את חום הבל הפה שלי ושומעת את גניחותיי. אני שואל אותה שאלות על אתמול ומבקש תשובות, היא מתקשה לדבר ולענות.
המשקל שלי עליה, אני מזיין אותה לאט ועמוק. כל פעם שהיא טועה - אני דוחף בכוח עוד יותר עמוק.

לא לקח לה הרבה זמן עד שהיא גמרה. הידיים שלה נאחזות נואשות בירכיים שלי, היא מנסה לא להתפרק. היא צועקת, נאבקת, ומתחילה לבכות מהשחרור עוד באמצע האורגזמה. היא מרגישה כל כך אסירת תודה וכל כך קטנה. היא ממשיכה לבכות, ואני לא עוצר. אני הופך אותה, מרים לה את הרגליים גבוה וממשיך לזיין אותה - חזק ועמוק יותר. והיא בוכה מתחתיי, מנסה ליצור קשר עין דרך העיניים הדומעות. היא לגמרי מוגזמת ומפורקת, אבל לראות את הפנים שלי דרך העיניים המטושטשות שלה שומר עליה קצת מקורקעת.

אני מושך החוצה ומתיישב לידה. המוח שלה מנותק, היא לא יכולה לעשות שום דבר חוץ מלבכות. אני הופך אותה על הצד, היא רוצה להתכרבל, אבל אני תופס לה את הירכיים וחודר אליה לאט מאחור.
"זה ירגיע אותך," אני אומר לה בחיבה, וזה באמת עוזר. אני מזיין אותה שוב, אבל בתנועות איטיות. היד שלי בשיער שלה מושכת לה את הראש אחורה, מזכירה לה את מקומה - גם אחרי שנתתי לה מה שהיא רצתה. הדמעות שלה נעלמות מהר והופכות לאושר עייף. הגוף שלה נרגע בן רגע. אני לאט לאט מוריד את הקצב עד עצירה מוחלטת - הזין שלי עדיין בפנים, ושנינו נרדמים לחצי שינה.

לאחר זמן מה היא מסתובבת אליי ואומרת לי שהיא עדיין רטובה לגמרי, עם מבט חרמן והעיניים מלאות בהשתוקקות. אני מחייך, מסובב אותה מעליי כך שהיא מתיישבת לי על הפנים. היא משחררת את האגן, רגליה מקופלות, נשענת על הקיר מאחוריה כדי לא ליפול.
היד שלי על הזין שלי, אני מקרב אותה עם היד השנייה - הכוס שלה עדיין על הפנים שלי והזין שלי מול פיה הרטוב.

בצייתנות היא פותחת את הפה ומוציאה את הלשון, מוכנה להיות בשימוש. אני ממשיך לגעת בעצמי, הקצה של הזין נוגע בלשון שלה בכל פעם שהיד עולה. היא לא מעיזה לגעת בו בעצמה, היא סתם אובייקט בשביל ההנאה שלי. הפה שלי עדיין טועם את הכוס שלה, והיא לא זזה - מחכה, ממתינה בצפייה שיקרה משהו.

בלי אזהרה היא מרגישה שאני עומד לגמור. היא במהירות סוגרת את השפתיים סביב הקצה, לוקחת הכול בתיאבון, שולקת ומוצצת את כל מה שיוצא. לאט לאט היא נותנת לו להחליק עמוק פנימה, ואני דוחף אותו עמוק עוד יותר לגרון. כשהגלים האחרונים בגופי שוככים, היא מלקקת כל טיפה שהחמיצה מהבטן שלי ומתגלגלת על הצד.

היא תופסת את הרגל שלי, נאחזת בה ומתכרבלת לכדי כדור, מרגישה כל כך מסופקת וקטנה, לפני שהיא קמה ומכינה לי סוף סוף את התה של הבוקר.

 

לפני 3 ימים. יום שני, 13 באפריל 2026 בשעה 9:12

המשיכה הראשונה למעלה היא תמיד מחסום מנטלי עבורה. כשאני מרים לה את הרגל למעלה, הכאב הוא הדבר היחיד שיש לה בראש. האם היא יכולה לעמוד בזה? זה יותר מדי? האם היא צריכה להיכנע? זה כמו משחק מנטלי פנימי שהיא צריכה לכבוש לפני שהיא יכולה לצלול לתוך הגוף שלה. אני עוצר לשנייה, נותן לה להתאזן ובודק אותה, לפני שאני מרים אותה אפילו גבוה יותר. הרגל שלה למעלה בפוטומומו, החלק העליון של גופה ההפוך, קשור ב-TK.

המחסום נעלם לאט לאט כשהיא מקבלת את הכאב. זה לא כאב רע, הגוף שלה פשוט צריך להתרגל. והמוח הרועש שלה לאט לאט נהיה שקט. הדבר היחיד שחשוב הוא כאן ועכשיו - אני ואת בבועה שלנו.

כשכל מה שמסביבה נהיה מטושטש ורחוק, הנוכחות שלי היא מה שהיא מתמקדת בו - הקול שלי, שאומר לה שהיא עושה עבודה טובה. הידיים שלי על הרגל השנייה שלה כורכות עוד חבל מסביבה ומחברות אליה אבן. המשקל של האבן מושך אותה מטה, אבל גם מפריע לה לאיזון. היא מזיזה את הגוף שלה למצוא איזון טוב יותר, אבל האבן זזה יחד איתה בכל תנועה. זה שילוב מושלם של לצלול לתוך החבלים ובמקביל להימשך חזרה לתוך הגוף,.על מנת שתוכל לנסות לאזן אותו עם משקל האבן על הרגל.

צליל המצלמה מושך את המיקוד שלה בחזרה אליי. התגובה הראשונית שלה היא להתבייש מול המצלמה, להסתיר את הפנים. אבל היא מרגישה חזקה היום - כמו אבן. אני אומר לה שהיא נראית כל כך יפה, זה גורם לה להרגיש אפילו יותר חזקה. כשאני מסיים לצלם אני נשכב מתחתיה, מוצא את העיניים שלה. היא כל כך מרוצה שהיא יכולה רק לבהות חזרה, להסתכל על הגאווה בעיניי.

אני זז על מנת להוריד אותה למטה, אבל עוצר כשהברכיים שלה פוגעות ברצפה. היא לא בטוחה מה אני מתכנן, היא מביטה מעלה ורואה אותי מוריד את הבגדים. היא שמה לב לחיוך על פניי, זה ממיס אותה. היא פותחת את הפה בשקיקה ואני דוחף את הזין הקשה פנימה. אבל לפני שהיא מקבלת הזדמנות למצוץ אותו כמו שצריך, אני יוצא ונעמד מאחוריה.

היא לחלוטין חשופה, עם הרגליים עדיין בפוטומומו והזרועות ב-TK. אני נכנס אליה פנימה בתנועה אחת. תאי המוח האחרונים שנותרו לה נפרדו לשלום ברגע ההוא, והיא רק מייבבת בתגובה בזמן שאני אוחז במותניה ומזיין אותה חזק. היא לא מצליחה בשום אופן להחזיק את עצמה יציבה, רק לסבול את חוסר השליטה כאשר אני לוקח את מה ששלי.

אני עוצר והיא נשארת שם במבוכה עם עצמה. היא יכולה לראות את רגליי הולכות לחדר השינה, ויוצאות כשאני נושא משהו - את מכונת ה-F-Machine שלי ואחד הדילדואים הגדולים ביותר שברשותי. בלי אזהרה או הסבר אני ממקם את המכונה מאחוריה, מתיישב על הספה ומפעיל אותה מרחוק. לאט לאט הדילדו נדחף לתוכה. אין לה יכולת להתנגד או לדחוף חזרה. בכל חדירה הדילדו מנדנד אותה הלוך ושוב והחבלים מתהדקים ולא מוותרים לה.

היא מביטה בי, רואה אותי נוגע בעצמי, מחייך ומסתכל עליה בעיניים חודרות. היא לא יכלה להסיט את המבט ממני. עיניה המזוגגות רוצות רק דבר אחד.
המכונה מאיצה. היא מתקשה ליישר מבט אבל לא מוותרת - היא נעולה. היא רוצה את הזין, רוצה אותי.
אבל במקום זה היא מקבלת דילדו קר ונוקשה.

כשהתנוחה שהיא נמצאת בה הופכת לכואבת מדי, אני מכבה את הכל ומוריד אותה מטה. אני נותן לה חיבוק ונשיקה לפני שאני חוזר לספה, רוצה שהיא תעקוב אחריי ותבוא אליי. אבל היא נשארת על השטיח, במבוכה ועם צורך חזק להישבר. היא מסתכלת עליי, מנסה להבין איך להגיד לי מה היא רוצה. אני יודע מה היא רוצה!

בלי מילים, אני זז לקחת כמה חפצים מהציוד שברשותי ויושב מולה. היא רוצה לבכות, לשחרר את המוח אחרי תקופה מטורפת וקשה.
המכות כבר נופלות עליה. היא סופגת ונשברת די מהר. רק כמה מכות והיא פורצת בבכי קל, מתכווצת ומייבבת . אבל זה לא מספיק לה. היא מחפשת עוד, מתקרבת אליי קרוב יותר ונאחזת בי חזק.
אני עובר לידיים. זה פחות כואב לה פיזית, אבל מנטלית זה עמוק וחזק יותר. היא מתכווצת ומייבבת בחיקי.

אני מלטף את השיער שלה ואומר לה: "ילדה טובה שלי". אבל היא עדיין לא לגמרי שם. עם הכוחות האחרונים שלה היא מזדקפת לישיבה, לוקחת את כף ידי, פותחת אותה ונשכבת עליה עם הלחי. היא מפחדת מדי להשתמש במילים כדי לבקש את מה שהיא צריכה.
אבל אני מבין, מחייך אליה וסוטר לה חזק עם היד השנייה. היא מחייכת.

חלק מהחבלים עדיין עליה, קשה לה להתאזן. היא נאבקת לשבת זקופה ולהתיישר מולי. אני אומר לה: "טוב, את יודעת מה לעשות". אני רוצה שהיא תזוז אחורה בכל פעם ותתיישר מולי, כל עוד היא רוצה שאמשיך בסטירות. היא לא מתבלבלת, מזדקפת ומניחה את הלחי, שוב ושוב, עד שסוף סוף היא מצליחה לשחרר את הלחץ מגופה העייף והמותש.

היא נופלת לחיקי, נאחזת ברגל שלי כמו קו הצלה אחרון, בזמן שהמתח והלחץ שפכו החוצה מהגוף שלה - בכי חזק ועמוק פורץ ממנה, פורקן כזה שמשחרר את הגוף והנפש.

היא מביטה בי בעיניים, לא ממצמצת לרגע, המבט הוא של אסירות תודה על כך שאני נותן לה לבכות כמה שהיא צריכה, בלי למהר או להשתיק. עד שהיבבות האחרונות שוככות והנשימה שלה חוזרת לעצמה.

רכות נופלת עליה, כמו שמיכה חדשה ורכה, אני מלטף לה את השיער, דואג לה, מתחבר לרכות של הגוף שלה, שלוות עולמים,. הגוף נמשך למטה נכנע לכוח המשיכה - מנוחה גדולה כאילו לאחר מלחמה ארוכה.
היא עוצמת עיניים, העולם לא קיים יותר, זה רק כאן ועכשיו - אני ואת בבועה שלנו.

 

לפני 6 ימים. יום שבת, 11 באפריל 2026 בשעה 1:18

מה שהתחיל כמשחק,
התפשט בקרב,
לא עם חרבות, אלא עם עור.
להבה מתלקחת,
של ייאוש, תשוקה וכאב.

הציד החל,
החלל שבתוכך,
שמצא את מתיקותו בהשתקפות,
בדבש של עורם,
חם, נוטף, אמיתי לגמרי.

הנהר זורם, בעוד התשוקה בולעת,
והיא משיגה אותך,
את מייחלת להתמוטט אל תוך חלקיהם העמוקים ביותר.

להימס בנשימתם,
התנגשות נשמות,
עוררות החיים,
אור ירח על פצעים פתוחים.

את גונחת,
את מיללת,
את בורחת,
לא מהם,
אלא מהד הכאב
של משהו שהיה שלם פעם,
ועכשיו נשפך אל הים.

הגל האחרון מקפל אותך פנימה,
שם הגוף מתעייף, חולה-אהבה,
כלי שאינו מוכר עוד,
שוקע מתחת לגל שבתוכו.

שוטף את האפר מעורך,
הגאות נושאת מה שאינו נאחז עוד.
מה שטובע -
נמס.
מה שנשאר -
מתחיל.

*מי שזורע לבשרו,
מן הבשר יקצור שחת;
ומי שזורע לרוחו,
מן הרוח יקצור חיי עולם.*
(אל הגלטים ו׳:ח׳)

 

לפני שבוע. יום רביעי, 8 באפריל 2026 בשעה 11:38

מוזיקה היא אחת הדרכים שניתן להתחבר לרגש בצורה הכי עמוקה. מוזיקה עוזרת לעבד, לחלום , לרקוד בעיקר להרגיש.
כשהעולם הופך רועש מדי, מוזיקה עוזרת לי למצוא את עצמי מחדש.
ברגע שמתחילים לחוות חבלים, מי שאוהב מוזיקה מתחיל לחשוב במנגינות ורגשות.

במהלך הזמן יצרתי לעצמי פלייליסט במטרה להניע את התחושה הזו לא רק אצלי אלא גם אצל הנקשרת.
לפלייליסט הזה יש צורה. הוא מתחיל בעדינות - משהו שמכניס אותנו פנימה בהדרגה, מנגינה שמרגישה כמו חיבוק חמים, ומשהו להיאחז בו בזמן שהחבל מתהדק עליה. ואז לאט, כמעט מבלי לשים לב, הוא נושא אותה למקום אחר לגמרי. עולם קולנועי. חם, מרחיב, עולם אחר.

המוזיקה גדלה לאט לאט למשהו שבסופו של דבר נושא אותה לממד אחר, שם אפשר לשחרר. עולם קולנועי של הרפתקה והבעה, נעימות עם רמזים של ניסיוניות.

משהו קולנועי מבלי להציף.
רגוע מבלי להיות ריק.

סוג הצליל שגורם לחבל להרגיש פחות כמו כבלים ויותר כמו להיות מוחזק על ידי משהו עדין.

אותו רגע שבו המוח שלה מפסיק לסַפֵּר והיא פשוט קיימת בתוך התחושה.

מקום בו המוזיקה והחבל מתערבבים זה בזה והיא פשוט צפה.

אם מצאת פעם את המקום הזה בחבל, את תזהי אותו מיד, פשוט תושיטי את היד.

 

לפני 3 שבועות. יום ראשון, 22 במרץ 2026 בשעה 10:49

אני יום אחרי שהפקתי ובסוף גם הנחתי את סדנת החבלים למתחילים.

באוויר יש חשש לא פשוט סביב המלחמה- בדסם- מרחב בטוח, מכל הבחינות.

אנשים תקועים בבית מפוחדים או פשוט תקועים, והינה התכווצה לה כאן בתל אביב ( הדי מופצצת) קבוצה של אנשים שבאו לשכוח לכמה שעות את הכל ולהתעסק בחבל ובעיקר בעצמם.

הניתוק מהמציאות היה מרענן, משחרר, נעים ובעיקר ביחד- כמה שעות ללא הפרעות - אזעקות, מחאות, חסימות, מזל?..כל מה שחסר לנו כאן אולי מאז שהתחילה הקורונה, החיים פשוט הפכו לקשים יותר, בודדים ומבודדים יותר, עגומים ואפורים יותר.

כמובן ברגע שהכל הסתיים החדשות הציפו, האסון הכפול מאתמול בדרום חדר לתודעה.

לנו היה כל כך שקט בזמן שבמרחק כמה קילומטרים היה לאנשים כל כך רועש... פשוט מזעזע!

אני עדיין באדרנלין מנסה להבין מתי, למה, כמה? 

הנחיתה לעולם האמיתי היא לפעמים בלתי אפשרית, הסוויץ מבדסם הוא גדול מדי כרגע, נגמרה על פניו הנחיתה הרכה לכולנו.

הרצון לברוח קיים תמיד, לברוח לכל מקום שיותר נעים, אבל החזרה כואבת.

אני היום ברגשות מעורבים,מצד אחד נתתי לאנשים מקום לברוח ולשמוח לכמה שעות ומצד שני גם הם היו צריכים לנחות קשה במציאות שאחרי.

 

לא יודע מה נכון כאן, אבל אני מבין שלא נחזיק מעמד בלי המקומות הנעימים הללו, בלי תקווה שזה יהיה מקום קבוע ולא ביקור חד פעמי.

 

הייתי משתף תמונות מהסדנה, שתוכלו לראות לפחות את האנרגיות אם לא להרגיש, אבל אין לי מנוי.

 

עדיין אפשר להירשם למאנץ ,למי שמחפש מקום לא להיות לבד וגם להכיר אנשים טובים.

טופס רישום:

 

ואולי יש כאן נקשרת שמחפשת קושר לחיבור אינטימי עם חבלים וגם בלי החבלים.

 

*בטופס ניתן למצוא דרך לפנות אלי או בפייס באותו כינוי

 

 

לפני 3 שבועות. יום שישי, 20 במרץ 2026 בשעה 11:05

נשארו כרטיסים אחרונים לסדנת החבלים למתחילים.

 

ליותר פרטים והרשמה ניתן למלא כאן את הטופס:

 

למה להירשם?

 

כשאני התחלתי,היה מאוד קשה למצוא מקום להתחיל, במיוחד שצריך איזון - רצוי לקשור מישהו א מישהי.

אישית רציתי שזאת תהיה תמיד מישהי. היום אני מבין שזה לא ממש קריטי, בסוף מתרגלים משהו טכני, הגוף של הנקשר.ת הופך למודל. החלק המנטאלי או המיני מקבל פחות מקום וכמו סטודנט שנכנס לשיעור תרגול ראש, הראש מתחיל לעבוד ואיתו הידיים, אין זמן למחשבות אחרות.

 

זאת תהיה סדנה ראשונה בסדרת סדנאות בכל מיני פרקטיקות בדסמיות, קונספט שקיים בחול בקהילות שונות ודאנגנים ( לא אלא שרק מפרסמים מסיבות) שונים. בגדול זאת השקעה בידע פרקטתי, באווירה בטוחה ומכילה עם אופציה להתחבר לקהילה קיימת שלא וירטואלית.

לפני חודש. יום שישי, 6 במרץ 2026 בשעה 9:06

אני אוהב ללכלך אותך במילים,

לראות איך העיניים משנות צורה,

איך הפה מתייבש ונפער,

האוזניים מתחדדות,

האף והגבות מתרוממים,

 

לתת למילים שלי לחדור אליך - פנימה, עמוק.

ישר מתחת לעור שלך, לתוך המקום שאת שומרת עליו כל כך הרבה זמן.


אני לוחש לך דברים שגורמים לשיערות שלך לעמוד דום,

לעור להתכווץ,

למוח להיעלם

ולכוס להירטב.


תתקרבי אולי עוד, תתמסרי למילים.

תתני לי להגיד לך בדיוק את מה שרצית כל כך לשמוע.

לפני חודש. יום רביעי, 4 במרץ 2026 בשעה 11:41

את כאן לא על מנת לחשוב.
את כאן על מנת לציית.

כל רטט? שלי.
כל כיווץ? שלי.
כל טיפת נוזל שיוצא ממך? שלי
את תבלעי אותו בשבילי כמו כלבה קטנה והטובה שאת.

את לא גומרת!
את נותנת את עצמך לי, חתיכה אחרי חתיכה - כוס, מוח ורצון.
וכשסוף־סוף תתפוצצי? תהיי על הברכיים, לשון בחוץ, בולעת אותי כאילו בשביל זה נולדת.

תתחנני לקבל רשות לגמור.
תייללי כשאני לא נותן לך, הורס לך.
ואז תלקקי כל מה שאדחוף לך, כמו כלבת נוזלים שכמוך.

לפני חודש. יום שני, 2 במרץ 2026 בשעה 4:21

היא אומרת:
"אני לא קלה לשליטה."
אני אומר:
"אני לא שולט. אני רק מתבונן"

חמש דקות אחר כך היא כבר מתקנת את היציבה שלה בלי שאמרתי לה.

המוח הוא חמוד כשהוא מנסה להתנגד.
כוח נפשי זה מושך.
אבל מודעות זה יותר טוב.

לפני חודש. יום רביעי, 25 בפברואר 2026 בשעה 3:29

את נושמת את הטירוף שלי
אני נושם את הכאב שלך
אני משגע אותך
את עושה אותי שפוי

שמחה כזו מתוך ייסורים
ההנאה הזו שחלקנו
אני מנשק את העצב שלך
את יונקת את האשמה שלי.

אני נושך את החושים שלך
את בולעת את הספק שלי
אנחנו מלמדים זה את זו
על מה הם החיים.

את מלקקת במורד הרגשות שלי
של דאגה וחרטה
אני מנשק את הסודות שלך
עמוק עד למקור.

את מושכת אותי לתוכך
אני הופך אותך לאמיתית
אני גורם לך לפחד
אני אוהב איך שזה מרגיש.

אני דוחפת מטה את רוחך
את נותנת לי שליטה
אני כופה עליך את דרכיי האפלות
עמוק אל תוך נפש.

אני נע כנגד הכעס
את נצמדת כנגד השנאה
נהנים מהסכנה
של פתיחת השערים.

אני דוחף אותך פנימה אל
השחרור המופלאה
השיא של העונג
פסגת השלווה.

אנחנו שבים אל חושינו
מתלבשים במחשבותינו
הצלחנו להעניק
את מה שכל אחד חיפש.

הדמעות שלך מודות לי
החיוך שלי אומר את אותו הדבר
להתראות עד הפעם הבאה
אנחנו נפגש ו-mind fuck שוב ושוב.