פגשתי אותו אתמול, באתי כדי להיפרד, גם אם לא אמרתי לו כלום בסוף, ידעתי שלא אראה אותו יותר.
אחרי תקופה של שכרון חושים, אכזבות ודמעות, הבנתי שזה לא בשבילי, אי אפשר לחיות אם בנאדם שעדיין לא יודע מה הוא רוצה, לא החליט מי הוא בעצמו ומה יעשה כשיהיה גדול, למרות שמדובר בגבר בוגר, משכיל, חכם באופן יוצא מגדר הרגיל, מושך ושובה לב.
לא רציתי להשאיר משהו ממנו בתוך הראש שלי או הנפש שלי, לכן יזמתי את הפגישה, שהיתה תמימה לחלוטין, שיחות חולין, חיוכים קפה וגלידה.
בהתחלה הוא בא בגישת התגוננות, כי היה בטוח, שבאתי לבקש שנחזור, היה קר וקשוח, אבל השתחרר וחזר להיות מדהים כמו שהוא, כשהבין, שבאתי רק לשוחח.
והיתה זאת שיחה אחת הטובות שלנו, הוא נפתח בפניי, דיבר על עצמו, על החיים, על העבר והעתיד הצפוי להיות מושלם, רק אם ישנה את הדרך וישקיע.
אני ישבתי מולו והתמקדתי בו דווקא בתור בנאדם זר, כן כן אחד רחוק שכזה, לא אחד שנגע לא רק בגופי, אלא חדר לתוך הנפש הפצועה שלי ועשה מהפך. גיליתי גבר שונה ממה שראיתי כשהיתי מסונוותר ושיכורה ממנו, פחות יפה וסקסי, לבוש פחות מוקפד, פחות מתאים לו, עיניים עייפות ולא כובשות כמו פעם. אולי עשיתי את זה בכוונה כדי להשתחרר, אולי לא, אבל זה נתן לי תחושת הקלה מסוימת.
בסוף הוא אמר: "את אישה מדהימה, ראויה להערצה, נאמנה, בעלת נתינה בלתי מתפשרת, סקסית, מינית, חלומו של כל גבר, אחת למיליון , חבל רק שנולדנו בתקופות שונות".
בסוף ליווה אותי לרכב ונפרד ממני בחיבוק ארוך ואוהב, ללא ספק אחד כזה שמשאיר טעם של עוד.
בדרך הביתה חייכתי לעצמי, אני אחת למיליון.
