זה היה ערב סשן חורפי וגשום. בהוראות היה רשום :
* מגפיים
* מעיל
* קולר
כמובן היו עוד הוראות, אבל באף אחת מהן לא הוזכרו בגדים חמים, כובע, כפפות. היא רק קיוותה שלא תצטרך להיות הרבה בחוץ, אולי כמה שניות מהרכב לחדר.
בשעה שנקבעה הוא חיכה עם הרכב בכניסה לביתה.
בדרך כלל היא התייצבה בדיוק מושלם, הוא תמיד העריך את זה מאוד, אבל הפעם התעכבה. המבט שלו אמר הכל, הוא אפילו לא שאל לסיבת האיחור והניע את הרכב. הם נסעו זמן מה בדממה, המתח הורגש באויר ולא בישר טובות, הוא גם קיבל שיחת טלפון מבעלי הצימר, שביטל את ההזמנה עקב הפסקת חשמל לא צפויה. הוא מאוד התאכזב ונשמע מתוסכל, לא אהב לשנות את מה שתכנן מראש.
פתאום הוא פנה לכיוון היער ואחרי כמה עשרות מטרים עצר.
"את איחרת!" הוא אמר ברוגע מפחיד משהו. "תתפשטי!". לא היה מה לפשוט במיוחד, מעיל וזהו, היא חייכה לעצמה, והתכוננה לפנק אותו ברכב כדי לפצות על האיחור, היא כבר ניגשה לכיוונו, אבל הוא עצר אותה עם סטירה, "אני אמרתי לך לגעת בי?!", קולו היה כבד ותקיף, אפשר היה להרגיש את הכעס שלו בכל פינה ברכב, הלחי כאבה והאדימה.
"אמרתי לך להתפשט! ואני התכוונתי להכל, את מורידה את הכל!" בחוסר רצון היא חלצה את המגפיים וכדי לא להסתבך, הורידה גם את הקולר, הפעם היא קלעה בול, הוא רצה אותה ערומה לגמרי.
הוא זז לכיוונה, היא התכוננה לחיבוק, מציצה, מגע, כל דבר, אבל שום דבר לא הכין אותה לזה....
הוא פתח את הדלת בצד שלה וחזר למקומו, "צאי!" הוא פקד עליה, שום משפט כמו: "קר", "גשם", "חושך" לא עזר.
היא יצאה מהרכב החמים, רוח חזקה וגשם היכו בגופה הערום, היא נגעה במכסה מנוע החם בתקווה להתחמם, אבל לזה היא לי ציפתה, הוא סגר את הדלת, וברוורס התרחק ממנה ונסע לחשיכה עד שנעלם לגמרי.
היא נשארה לבד, מושפלת, רטובה עם לחי רותחת ביער חשוך, היא לא ידע איפה היא, היא עמדה באמצע שום מקום, ללא אפשרות להסתתר או להתיישב.
כמה זמן היא תצטרך להיות לבד?, יותר נכון, כמה זמן ייקח לו להירגע, היה ברור שיחזור, שאלה מתי?
הרגיש לה נצח עד שראתה פנסי הרכב מרחוק, הוא התקרב ויצא מהרכב עם שמיכה, בדממה מוחלטת הוא עטף אותה ועזר לה להיכנס לרכב, היא רעדה דקות ארוכות, הוא חיכה בסבלנות עד שהתחממה ונרגעה.
"את לעולם לא מאחרת לפגישה שלנו" הוא אמר והסתכל עליה בפעם הראשונה הערב, מבטו היה כעוס, אבל גם מלא דאגה ואהבה.
"כן, כבודו"...
