אני מצטער, הזנחתי אתכן, לקחתי אתכן כמובן מאליו.
חשבתי שתתמודדו עם הכל, הייתי טיפש שחשבתי ככה.
נפגעתם מאוד, ונאלצתי לעצור הכל ולטפל בכן.
נאלצתי לקחת אתכן לניתוחים ותקופות החלמה.
ונחלשתן, העמסתי עליכן משקל נוסף, כי חשבתי שאני רעב, אבל זה היה חורים בנפש. עשינו פיזוטרפיה, וכנראה לא הספיק.
אתן נאמנות לי תמיד, סחבתם אותי בכל דבר, החזקתם אותי ואת אמא כשהורידו את אבא לאדמה.
אז זהו , הגיע הזמן לטפל בכן, לחזק אתכן כמו שמגיע לכן. 17 ימים לתוך התהליך, המשקל המיותר יורד ממכן מהר. אופניים והליכות מחזקות, אתן עומדות בהכל ומבקשות עוד.
והיום באימון, ציפינו לעשות 120 דחיפות אתכן, אבל יצאתם הכי תותחיות ועשיתן 150 כמו כלום. מתחזקות מרגע לרגע. בקרוב תהיו בלתי מנוצחות.
וכל חלקיי היום רצו לשבור כלים, כולנו, שיוצרים את האחד האני השלם, דחפנו היום מעבר לקצה, בגלל שלא היה אימון אתמול היום דחפנו יותר קדימה.
כפיפות בטן רצינו 110, הגענו ל120.
לפני יומיים 35 , היום 40.
לפני יומיים130, היום דפקנו 200.
לפני יומיים 39, היום 45.
לפני יומיים 700 משיכות ב21 דק, היום 710 ב21 דק.
5 פעמים השיר primo victoria.
לחצנו הכי חזק שאפשר וקבענו שיאים.
הבעיה שעכשיו מפעם לפעם התרגילים מתארכים.
אז על חשבון שינה, כי שינה זה לחלשים.
צעדנו הביתה במהירות. נכנסנו לביניין וצעקתן,
מעלית זה לכוסיות.
וכך עלינו בכיף 4 קומות, מה שהיה לכן קשה עד עכשיו.
חזרנו הביתה.
הבטן צועקת
קוביות
ועשינו שוב את התרגיל קריעה מאתמול.
וגם 40 שכיבות שמיכה.
ועכשיו אתן מקבלות פינוק על כל ההתמדה
עם סוללות ומדבקות חדשות.
תכף מקלחת ולישון.
ניקיון לגוף ולנפש.
התחזקות בפנים ובחוץ.
כי הנפש והגוף אחד הם.
מתקרבים ליעד שקבענו.
ובקרוב נשתחרר ממה שרציתי ואצליח ואשיג הכל.
רק לדחוף עוד, עוד קצת.
אהבה לכולם
ושינה ערבה.
ולכל הליטליות
חלומות על צמר גפן מתוק וחד קרן
