אני ואתם

האופניים והנוף.

ראש נקי, מזיע וחושב ישר.

נהנה מהקושי של הנסיעה, מהנוף המדהים הזה.

בהמשך לפוסט של אתמול, אז היום אני רוכב מבודד יותר אבל נוח יותר עם עצמי, אוהב שסוף סוף שמתי את עצמי קודם, לקצת זמן ויצאתי להתנקות, נעים עכשיו, אז אפשר להגביר את הקושי ומתוך זה, ומתוך הזיעה ומתוך המאמץ נוצרת מקלחת מענגת ששוטפת את כל מה שמיותר החוצה. ונשאר רק להסתכל לתוך עצמי פנימה, לדעת מה יש לשפר, להנות מלהיות נקי, נקי בדם, נקי בעתצמות , בבשר ובנשמה.

ספייס מטורף שעשיתי לעצמי, חוויה מטורפת, מרגיש כמו מלך אמיתי.

אני מרחף ושט לי בימת החול, רואה אותי, מוכן יותר, יכול יותר, יודע יותר, חזק הרבה יותר, מסוגל לתת הרבה יותר.

לבד, אני והדרך הופכת לכלתי

מטליקה

יודע שאת מבטחי אשים רק בי ובאהבת ילדיי, וככה אצא לחופשי.

ככה אדע אדם טוב יותר, ברור יותר.

וככה אושיט יד גדולה יותר, חזקה יותר.

מרגיש את עוצמת הנוף חודרת, נושם אותה לתוכי

ומתמסר לספייס שלי

My time has come

מחכה ליום שישי

אני לא אהבתי את איך שאני נראה בשלוש שנים האחרונות, לא בגלל דחיות שעברתי, זה ממש בקטנה, בגלל שנתתי לעצמי להגיע למצב כזה. לא בריא ויושב על התחת, התרוץ של צריך לנוח אחרי העבודה, אוכל זמין וקצר, שכחתי שאני בשלן לא רע.

היה לי קשה עם כך שלא כל דבר מתאים לי, ואז בראש השנה הגיע המהפך, מהפך בראש.

וזה מתגבר. כל התזונה שלי השתנתה, ואין יותר רצון לשבת, רק להיות בעשיה. ועוד להקשות ועוד להתאמץ, אני רוצה לחבק כל כך הרבה שאני צריך יותר ידיים.

והיום, אני יוצא לאימון עם שק, רוכבים, מגיעים למגרש מתקני הכושר, אני מוריד את הטי שירט , ולובש גופיה, כבר שלוש שנים לא העזתי להיות בפומבי עם גופיה,

אבל עכשיו, זה לא רק ה7 קילו שהורדתי בינתיים, אלא שאני עושה, מקיים ורוצה עוד, נתתי לשק לצלם אותי, והעזתי להסתכל.

ועכשיו ברשותכם אני רוצה לשתף אתכם.

מלך יחיד עם גופיה בפומבי.

ידיים צריכות לגדול, אין זמן, היום קפצתי ב10 כפיפות מלפני יומיים.

הברכיים אחרי ניתוחים והרגליים איתם חייבות חיזוק, כי אני רוצה לסחוב כל כך הרבה עליי. בשמחה ובקלות.

לשלוח ידיים הכי למעלההה, לשאוף להרבה

ואז בכל הכוח למשוך אליי חזק חזק ולא לעזוב, כי יש לא מעט שנשענים עליי.

לא אשאיר אתכם במתח, זה עדיין קשה לי, אבל קשה זה בדיוק מה שאני רוצה, אעדכן בהמשך.

לחתור למגע ולתפוס כל מה שארצה, בכוח, מהר אני גודל, חותר לעולמות רחוקים.

וכך חתרתי במשך 12:33 דק, שלוש פעמים השיר primo victoria , הספקתי 371 משיכות.

זה מרגיש לי טוב, התקדמות, יקח כמה שיקח, אבל מה שחשוב זאת עשייה, לבד. בלי שום דבר שיקים אותי בכוח מלבד עצמי.

אולי בעתיד, ארגיש בטוח יותר להחשף כאן בלי חולצה, לא במקום פומבי.

תודה לכל מי שצפה ונתן לי לעשות את התהליך הזה.

לילה טוב מלא באהבה

מצאתי

Thor is a pussy 

לא רכבתי אתמול על האופניים.

אז הבוקר אני עצבני, והמקינטה רותחת.

לפחות הבוקר מישהו שם לב שרזיתי.

פאקינג 7 קג.

אני הולך לפרק משהו.

עכשיו רק נכנסתי הביתה.

יצאתי מגוש דן בחמש וחצי, באלוף שדה תפס אותי הצבע האדום. יצאתי עם כולם החוצה, נשכבתי על הכביש ליד גדר של העבודות. עברו המטחים, היו ירוטים. והמשכתי בנסיעה, כמובן כל האזור פקוק, אבל סוף סוף אני יוצא, ממשיך בנסיעה, עוד חצי שעה בבית, ו....

פאנצ'ר, בכביש 6, בצד השמאלי, כשמחשיך.

כפי שאפשר לראות מקום בשוליים לעבוד אין, כל משאית עוברת ומעיפה אותך קיבינימט.

מנסה לעשות כמה שיותר עבודה מחזית הרכב, לא לבלוט, לא לתת להם להוריד אותי.

כמובן, שום דבר לא הולך חלק, הכל צריך להסתבך, יש לי בגז' מלא בדברים של העבודה, לפרוק הכל, להוציא ספייר, הכל בחושך, כל הזמן משאיות מעיפות אותך, כל פעם זה סנטימטרים ממני, כמובן שאני מתעצבן, מקלל, כועס. וכשאני מבין שהעבודה חייבת להתבצע, וכן יתכן שעוד שניה אדרס, אני נזכר שאני מלך יחיד, אני זה שטוב בדברים האלה, אני יודע מה לעשות.

נשימה ארוכה ואני נרגע. זה מפחיד, ומעצבן שהרכב סיוע של כביש 6 פסח על פניי, אבל אז, אני נכנס למחשבות. אז מה יקרה אם אדרס. בטח יגידו "נהג נדרס בכביש 6 כאשר החליף צמיג לבדו לאחר שרכב סיוע פסח עליו, כביש 6 מודיעים שיתחקרו", גרושתי תתבע אותם בשם ילדיי, ולו ושק מסודרים לחיים.

אז מה הבעיה, הפחד הוא מחשבה על העתיד, ועכשיו אני צריך להחליף גלגל.

זה לקח זמן, מאמץ וסכנה.

ובדיוק שיצאתי סוף סוף, היה פקק, כי בהמשך רכב הסיוע חסם נתיב כדי לעזור למישהו.

ועוד חותך אותי, ועוד אחד נוסע 70 קמש בכביש שש.

וכל עיכוב אפשרי, ואני נשאר רגוע, מתפלל להגיע.

והנה עכשיו נכנסתי, שטפתי ידיים, ומפרק הכל כאן.

נכון יש מצבים הרבה יותר מסוכנים, לא אומר שחוויתי טראומה או משהו כזה. אבל לראות משאית מפספסת לך את הראש בסנטימטרים, מעורר מחשבות.

אני מלך יחיד, אני אתגבר על הכל, הבאסה זה שכל זמן הרכיבה הלך. ואין אימון היום.

עכשיו נרגע, מקלחת, ואוכל ולישון.

אני פשוט אומר תודה שהגעתי, במקום שעה ורבע שלוש שעות. 

תודה על הכל

תודה על שיעור בהתמודדות.

תודה על מה שיש לי.

אני חי, וזה מספיק.

לילה טוב

לפני השבת השחורה, לפני שהכל התהפך, הייתה במדינה הזאת מלחמה קטנה, לפי צד אחד זה היה מאבק על הדמוקרטיה, לפי הצד הזה קבוצה מצומצמת ביותר של אנשים אמורים להשאר במקומם, לבחור את עצמם ולבטל כל ביטוי דמוקרטי, בניגוד לכל דמוקרטיה ורפובליקה אחרת, בעולם כיום המאבק הוא קצת אחר.

אלה שנילחמים על הדמוקטיה, בטוחים לחלוטין שביטוי ודיבור צריכים להיות מוגבלים. רק דעה אחת מותרת, אפשר לראות את זה במלחמה שנפתחה על אילן מאסק אחרי שקנה את טוויטר והפך אותה לx .

ובעצם נתן לחופש הביטוי להלך חופשי בניגוד לדעתם של שומרי הדמוקרטיה.

חופש הביטוי הוא אבן יסוד לכל חברה חופשית.

בלעדיו אין חופש, אין חרות, ואין זכות בחירה. ברגע שממשלה מתחילה לבקר את דיבור אזרחיה , שם היא נופלת.

ותגידו לי

קשה כל כך לראות אדם מביע דעה הפוכה משלכם?

אם אתם בטוחים בדעותיכם הרי בקלות תוכלו להפריך את הדעה המנוגדת לכם בדיון תרבותי.

אנטישמיות, הכחשת שואה, שינאה, גזענות, כל זה קל מאוד להפריך, אז למה למנוע מאחרים לדבר?

דיון ציבורי ותרבותי הוא חשוב בכל מדינה שחופש הפרט וזכויות האדם עומדים לנגד עיניה.

צינזור רק יוריד לפני השטח דעות שיהיה קל להעלים בדיון.

אז אם איפשהו קראתם משהו שמנוגד לדעותיכם, יש תגובות, או שתמשיכו הלאה.

אבל אל תקחו לאחרים את חופש הביטוי שלהם כמו שלא תרצו שיקחו את שלכם.

רק טוב לכולם ממני ומהמקינטה שאין לה כוח להצטלם עכשיו

הדרך החדשה שלי עושה לי טוב.

תזונה חדשה, אימונים קורעים, אני והאופניים.

אתמול עשיתי אימון מכשירים אחרי 3 ימים שלא עשיתי. והופתעתי מאוד, קיוויתי להגיע לאותם הספקים , אבל עברתי אותם בהרבה.

האימון, זמן שלי לבד עם עצמי, גוף ונפש עובדים ביחד, לנפש יש רצונות, והגוף צריך לעמוד בהם.

זמן הבידוד הזה שנותן ריכוז מוחלט, אין תהיות, אין מחשבות, יש מטרות וכל מה שצריך זה לצעוד לכיוונם.

הקושי הגדול הוא לא עוד דחיפה, או עוד הרמה,

הקושי הוא לחזור בשש וחצי הביתה, עייף ולהחליט שאני עולה עכשיו על האופניים. זה הניצחון, כל השאר זה קל. ואז, לדחוף את עצמי עוד ועוד, לבנות עוד קומה בנחישות.

פעם קודמת עשיתי 60 כפיפות בטן, עכשיו 75, ובסט שני הצלחתי 85.

מכשיר חתירה, פעם קודמת 4 דק 170 משיכות.

הפעם, שיר של sabaton ×2  למשך 8:30 דק, 275 משיכות.

ההשגיות הזאת מרגישה טוב, הנשמה פורחת וצועקת לגוף עוד אחד , והגוף דוחף,  הריגוש הגדול הוא לא התגברות על הקושי, אלא הרצון בעוד קושי, ועוד אחד, לוותר על הקל והנוח ולאתגר כל הזמן.

זה גם ניקוז רעלים מעולה לנפש, ערנות ורצון להיות בעשיה כל הזמן, להיות אדם פורה ויוצר.

אני מרגיש את הידיים מתרחבות, השרירים בגוף גדלים, אני זקוף יותר ומסוגל לספוג  יותר, הברכיים עוד צריכות הרבה עבודה, אבל זה יגיע.

אני יודע שסשנים שלי יראו אחרת מעכשיו.

לא רק הכוח, גם החשיבה, הנחישות והרצון לעשות, כדאי לחשוב פעמיים לבקש ממני סשן שבירה.

הכל הולך להיות יותר, כדי לעשות אותך פחות, ולשחרר אותך ביחד איתי.

המקינטה על האש ביחד איתי, ואנו מפליגים אל העתיד

אני חוזר מאימון, מזיע כמו מפל, מרצה ותשוש.

רואה אותך עומדת בדלת, משפילה מבט.

לא מחליפים אף מילה, אני ניגש לדלת עם המפתח, את זזה הצידה, אני לא מסתכל ורק נכנס.

את במבט מושפל נכנסת אחריי, קצרת נשימה, לא מעיזה להרים את הראש.

הדלת נסגרת וננעלת. זה לא מפחיד אותך, רק מרומם.

לוקח ממך מרחק ובוהה בך ארוכות.

"מה את רוצה?"

אני שואל אותך, מבעח עדיין מושפל ואני פוקד עלייך להרים את הראש.

"תסתכלי לי בעיניים, מה את רוצה?"

אני שואל בקול רם.

את לא מוציאה הגה, רק מחכה.

את לא יודעת, בשביל זה באת, בשביל לא לדעת, אבל אני יודע, כי אני שם בפנים, בתוכך.

"להתפשט" אני מורה לך.

ואת מצייתת. מחכה שאפשיט אותך מבפנים, באת לכאן כדי שאקח ממך, שאקח את כל מי שאת, את מי שאת בחוץ, כדי להיות מי שאת באמת, העולם כבד ובאת אליי שאקח חלק מהמשקל, מחכה בקוצר רוח שאקח אותך לשם, להיות הקטנה.

הטיפשה והריקה.

"רדי על 4" אני פוקד עלייך, ערומה על הריצפה.

היום את לא ילדה, כי ככה אני רוצה.

מקרב את פניי אלייך.

"היום את...."

"האוווווו האווו האוווו"

"יפה מאוד, להשאר".

הרצפה, המקום שאת אוהבת, המקום שאת שייכת, שם הכל בטוח ונעים, הרצפה הקרה, הכי למטה שאפשר, שם אני לוקח, לוקח ממך את העבודה, לוקח ממך את האחריות, את כל מי שאת.

ונותן לך..... אותך האמיתית.

כלבה שמחה, רצה בסלון ונהנת, הכל נשכח הכל עבר, אין יותר משקל, המוח ריק, ואת מאושרת, ואז קופאת במקומך, רואה אותי במטבח, מקלף ירקות, חותך מכין, ואת בוהה, בדבר הזה, זה שאת הכי אוהבת, מה שנותן לך שלווה. מתקרבת, מחכה לאישור.

"את כלבה טובה היום?" אני שואל

ואת מהנהנת בראשך בהתלהבות, אני נוקש באצבעותיי ואת מזנקת, מחבקת את רגלי חזק חזק, סוחטת ממני כל טיפה של שקט, כל גרם ריקנות. לחבק חזק חזק, כי הרגל שלי היא מקומך, מקום השלווה.

אני מסיים לבשל והולך להתקלח, מנתק אותך בכוח ואת על 4 מחכה ליד דלת המקלחת.

ואז האוכל מוכן.

מגיש לי צלחת לשולחן, ולך כערה על הרצפה האהובה ליד רגלי הגדולה, את אוכלת בתאבון, ואז רוצה לתת מעצמך.

שולחת יד למכנסיי ואני חוסם.

"לא, אמרתי לך, את באה לקבל וזהו, רק אני נותן."

כי ככה קבעתי וככה יהיה.

כחרי כירבול על בטן מלאה, את יורדת למקומך לחבק את רגלי ונרדמת כמו גורה שלווה ויפה.

הסוקר נע ונד, רודף פגמים, צד טעויות.

עיניו בוחנות כל כל תנודה, כל שגיאה, כל רגב אדמה.

מוחו קודח מחישובים, זה נכון, זה צריך להיות שם, זה לא מספיק.

אורך, שטח, נפח, לחצים, כולם מתנקזים במוחו השוצף, בודק, בוחן ותוהה.

הסוקר מנוסה, הוא עושה זאת שנים, תר בין הממלכות, לומד אותן לתוך הקרביים,  ואז מסקנותיו יוגשו למועצת הממלכה לעיון ושיפור.

הוא עשה זאת רבות, מיקצועי ומהיר, אך הפעם, הפעם הממלכה הזאת טיפה שונה.

לא באופיה, לא בצורתה או בהתנהלותה, הוא לא היה בה הרבה, הכרותו בה מועטה.

אך היא שונה בליבו, כי הממלכה הזאת היא ביתה של אחת קטנה.

קטנה כל כך שהתאימה כמו חלק של פאזל מושלם.

קטנה כל כך שנכנסה לליבו, זה היה ממזמן.

קטנה ומתאימה בצורה קוסמית.

שהרימה את ראשה גבוה גבוה כדי לראות אותו. 

כף ידו הגדולה עטפה בדיוק את ראשה הקטן והיפה.

עינייה היו אוקינוס שרצה לטבוע בו.

היא רצתה לאחוז בידיו ולא לעזוב.

והוא רצה להרימה גבוה גבוה ולחבקה ולא להרפות.

היא קראה לו דאדי בצורה כל כך מושלמת, רצתה ואהבה את כוחו, ובקשה עוד ועוד.

והוא אהב פשוט להקשיב לה, מקשקשת כמו ילדה קטנה.

זה היה סיפור קצר אך בעל חותמת חזקה ביקום ובליבו. ועל אף שהכל היה מושלם כמו באגדות.

זה לא יכל לקרות, ולא באשמתו.

ועכשיו אחרי זמן רב, הוא סוקר את הממלכה שהיא ביתה.

תוהה אם לפתע יפגוש בה, ככה סתם.

אם תזהה אותו, את ידיו שאהבה. אם תשמח לראותו.

אין לדעת מה יביאו ימים וניסיונו הרב של הסוקר לימד אותו, שאין לצפות לכלום.

ובסוף יום סקר , יושב הוא על ספסל בממלכה ההיא, רגע לפני שיחזור לממלכתו, נותן לשקיעה לעטוף אותו, יושב ותוהה

אולי כן

אולי לא

לא נדע זאת עד שיקרה

ומה אתם חושבים?

חזרתי קצת לג'ינס ולטי שירט ולקלסר בעבודה.