רציתי לכתוב משהו סקסי בטרוף ומשעשע שקרה ביום שני האחרון. מעורבים שם הציצים הגדולים והמדהימים שהאדומה סוחבת בשבילי וגם תמונות.
אבל אז הבנתי שזה לא מעניין אף אחד.
אז אכתוב על מה שהיה אחרי
ארוע מיוחד במינו
בspot המלכותי, אדומה יפייפיה, על רקע הים לאור ירח.
אנחנו בונים, בונים בסיס יציב לטווח הארוך, ובשלב זה הבנחה היא בעיקר הקשבה, ללמוד מה כל אחד מביא לכאן, הטוב והרע.
יש רשימת נושאים לשיחה, והחלטתי להתחיל בעיקרי.
את נושמת עמוק, ומתחילה לאט, ואז מדגישה שתקצרי ולא תחפרי, ואז בשלב מוקדם, הכל משתחרר, הכל יוצא ממך, ואת מוסיפה עוד ועוד.
ואני, כמו משאבה, שואב כל מה שיוצא ממך, מפנים ומעבד ומשכלל, חושב איך לבנות, איך להמשיך. אבל הכי, פשוט שמח שאת ככה, לא חוסכת ממני, מרגישה בטוחה להוציא.
כמה שאת יפה, ועוד לאור ירח, ועוד ברגע פריקה כזה
היו מקרים כאלה, והיו אנשים כאלה, ואיפשהו
החיווט השתנה, המוח לא עובד בצורה הנכונה, לדברייך.
ולאחר שסיימת, לא ידעת מה יהיה בעוד רגע, הכל מציף וגואה ואת קופאת.
ואז עולה לי בראש אותו עיקרון מקצועי שמנחה אותי בעבודה
"כמה שפחות יותר טוב"
להתחיל פשוט, לא לסבך.
ואז אני מחליט ואומר:
אנחנו לא נחווט מחדש, אנחנו נתלוש את החוטים כולם, שלי ושלך. ונתחיל מחדש מאפס, ניצור את החיווט שלנו, נבנה את הבית שלנו, את הכאב שלנו, את הספייס שלנו, את הצחוק שלנו. שמת לב כבר שיש לי המון סבלנות, אני לא ממהר ומעדיף להשקיע את הזמן והמאמץ עכשיו, כי בעוד שנה שנינו נחיה בגן עדן, כי נדע לבנות אותו בצורה הנכונה.
אני לא הולך לשום מקום, לא בורח, זאת את, רק את, ואני מחבק, אוחז ומכאיב. שנינו, בלי אנשים מהעבר.
בלי הפרעות, נחליט את מה שנכון לנו.
ואז
אני רואה אותך מוציאה אנחת רווחה ארוכה, השרירים משתחררים, הפחדים יוצאים החוצה וכל מה שהציף מהעבר, אני לקחתי, זה לא כאן, קראת לזה רגע שיחרור, הרגע בו הבנת שיש ומגיע לך משהו נכון וטוב.
ברור שמגיע לך
את נסיכה
ואין בך עצם רעה אחת.
ואז
נכנסת למקום השליו ביותר עליי האדמות
בכרבול של דאדי
כל יום נעלה עוד מדרגה
אחת אחת
ונגיע לאן שנרצה
את שלי ומכאן הכל מתחיל
