נכנסת אל התחנה בלילה אפל וקר.
השער פתוח אבל אין שם אף אחד.
אפילו מאבטח לא נימצא.
עולה אל הרציף, הערפל עוטף מסביב.
התחנה שוממת והבדידות מפחידה.
לפתע מתוך החושך אני מופיע, צועד בכבדות, לובש את מעילי השחור, עובר מאחוריך, נותן כמה משיכות באף, מריח את שאריות הוניל שעליך ומריח את רצונך להתנקות ממנו.
ממשיך להתקדם ותופש מרחק ממך.
את כבר לא לבד אך הפחד עדיין קיים.
קול תרועה ושיקשוק נשמע ברקע,
ואז הרכבת מגיחה מתוך האפילה.
נהדפת ממהירות נסיעתה ועדיין בוהה בי ומנסה להבין מי ומה.
לפתע הרכבת נעצרת, אחת הדלתות בדיוק מולי. אני מתמהמה מעט ואת לא יכולה להפסיק להסתכל, קפואה במקומך והרכבת ממתינה. הפחד משתק אותך ומושך אותך כאחד.
הפחד מהלא ידוע ומהלא מוכר. אך בתוך זה רצון עז להתמסר אליו/לי.
אני פוסע כמה צעדים, הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן, אני שם את רגלי הגדולה על המדרגה ועוצר.
אך אז את מבינה, זו הרכבת שלי.
נותן בך מבט קטן וניכנס. את מבינה שאם תכנסי את תהיי בבעלותי.
את מרגישה את החום והטוב אשר בפנים, אך מסתכלת לכיוון נסיעתה של הרכבת ורק אפילה נראית.
חושבת אם לעלות ולאבד את כל מה שרצית לאבד או לברוח.
ואז...
