|
|
|
כשאת מגיעה לתובנה שאמנם בעלך לא אחד מאותם "חולגנים של כדורגל" אבל הוא כן...
רק לא של כדורגל... של פוקימון.
יש טורנירים, תחרויות, אליפויות (מקומי ועולמי) ניקוד, סטטיסטיקה, אסטרטגיה, שחקנים, כלים, מגרשים, מכונים, אוהדים, מתנות, חסויות, נתונים אישיים לכל שחקן ופוקימון....
אז כן... יש לי "חוליגן של פוקימון" בבית...
רק שהוא לא מקלל את הנייד כשהוא מפסיד בתחרות...
אחרי ערב נשי מהנה ומצחיק הגעתי לתובנות שרק עכשיו מצאו לנכון להראות לי את פרצופן.
נכון, בלונדינית, אבל גם בשבילי זה קצת מוגזם...
אז להלן חלק מהתובנות:
1. הקטן שלי חכם. מאוד. הוא ידע מהדייט הראשון (לפני קצת יותר מ4 שנים!) שאני אהיה אשתו ואם ילדיו (לי לקח חודש להגיע למסקנה הזאת) והוא ידע (שוב, חודש לפני) שאנחנו מחכים לקרן אושר שצומח אצלנו ברגעים אלו ממש.
2. למרות מיני הקשיים שיש בכל קשר זוגי, אני חייבת לציין שאכן, אני בירח דבש מתמשך של 4 שנים.
3. ישנם מיני טיפוסים שצריכים לדעת: תוותרו! יש מלחמות שאין טעם להתחיל בהן!
4. ישנם יותר מקרים בהם צריך ללמוד מתי ליישם את המשפט "סייג לחוכמה- שתיקה"!
5. תובנה שאני מכירה כבר שנים אבל אהוביי צריכים ליישם יותר: להתרגז על טפשותם של אחרים היא עונש עצמי.
היו לי עוד... אבל כרגע אני לא זוכרת אותן. טפשת הריון של בלונדינית. מותר לי.
עד שסוף סוף הצלחתי לעשות קצת סדר בחיים...
והקטן יצא הבוקר למילואים. אני שונאת את זה. מילואים- תרומה למדינה הכל טוב ויפה. וביננו הוא ישן מתחת לטנק כל השבוע ולא עושה כלום אז אין לי גם מה לדאוג. אבל איפה הכרבול לילה שלי?? איפה ההשכמות הסקסיות שלי? איפה הקטן שלי?!? חצוף!
אחותי באה לבקר היום עם הקטנטונת שלה ובעלה. חצי נקמה שהקטן שלי פספס... ואז אני רואה ממש את ההתנהגות של גיסי ביחס למלאך הקטן הזה שעוד לא חגגה חודשיים.
בחצי צחוק אני שאלתי אותה מה הוא יעשה כשהיא תגיע התיכון.
והנוכל בלי למצמץ עונה לי : "מה הבעיה?! אני מלווה ממך שוט והכל יהיה בסדר!"
צחוק צחוק אבל... מאיפה לו שיש לי שוט??
ועד כמה עצוב שהדבר שבאמת מטריד אותי היום זה הגילוי שהשכנה מכרה את הבית שלה ב1.3 (כשהוא שווה לפחות 2.5) ולא אמרה מילה!
נתחיל בקיטורים כללים:
אני תמיד מופתעת מחדש (למה בעצם??) מה"אני רוצה" שיש לנשלטים (לגברים באופן כללי אבל כרגע אני יותר ספציפית לנשלטים-ופה זה כבר מכסה כל הגדרת גזע ומין שלהם).
אתם רוצים שיגשימו לכם את הפנטזיות. אתם באים עם רשימת קניות. עם to do list שיש ללכת לפיו כאילו היה מינימום תורה מסיני.
נשים לרגע (רק לרגע) את העובדה שאני לא מחפשת (כשכתבתם את הרשימה למדתם גם לקרוא??), אבל שכחתם שבעצם אם כבר יש רשימה שנלך לפיה- זאת הרשימה שלי!
אתם שוכחים שלי יש רשימה משלי. לוודא שאתה בחיים כשסיימתי לשחק בך. לוודא שאתה זוכר לנשום (זה תמיד מצחיק אותי קצת...) לוודא שאתה מטופל כראוי, שאתה דואג לעצמך, לוודא שגם אתה תהיה מסופק ממה שאנחנו עושים. לוודא שאני מכאיבה בדיוק ברמה הנכונה. שיכאב. שימתח את הגבול, שתרגיש את זה גם בבוקר שלמחרת (במינימום) אבל שלא לפגוע בך, ושתוך כדי הכאב אתה תרגיש את העונג. תרצה בכאב כי הוא מביא לך את העונג (או איך שזה לא יהיה שאתם מנסחים את זה- כבר שמעתי כמות גרסאות).
וזה רק בסעיף הראשון!!
אני רוצה לעשות עוד דברים. לנסות דברים חדשים. לעורר מחדש כמה ישנים. לחזור על המוכרים והאהובים.
אני גם רוצה להלחם על השליטה שלי (מרגישה שכבר אמרתי את זה כמה פעמים). לא עושה לי את זה לקבל את זה על מגש של כסף. מקבלת על מגש של כסף כשאני בוחרת. לא כשאתה חושב שככה אני פתאום אתחיל לנזול ולנטוף על הרצפה. ברצינות?!?!
קיטורים לקטן:
לשדל אותי לסשן כשאתה מנסה להתחמק מלעשות דוחות מעבדה לא עובד!
אוי כמה שאני רוצה! אבל סיכמנו שאין לך מוטיבציה לדוחות האלה, נכון? אז אין סשן עד שאין דו"ח! רוצה סשן? תעשה דו"ח! תפסיק לעשות לי דווקא כי זה רק עושה לי אנטי! ולא בא לי לסשן אותך! וכשאתה מעצבן אותי ככה גם אתה לא רוצה שאני אסשן אותך!
ותפסיק! ת-פס-י-ק לשלוח אליי את אמא שלך כשאתה לא רוצה להתמודד איתה! יש לי אמא משלי! ואמא שלי פולניה!
למען האמת יש לי עוד קיטורים... אבל אבדו לי העצבים...
שיחת קפה של בוקר עם הבנות מהעבודה שמדברות על האח הגדול...
אין לי טלויזיה וגם לו היתה לי- לא הייתי רואה. בטח שבטח לא משלמת על הערוץ כדי לראות 24/7
אבל השיחה שמנסה לעודד אותי להכנס לעונה הבאה "only! את תעשי שם סדר!... אני מתה לראות אותך מכניסה בהם נימוסים והליכות!... מעניין אם הם יגרמו לך לצעוק עליהם..."
"השתגעתן?! 3 חודשים בלי ספר?! לא יקרה! אני אשתעמם למוות!"
ואז אני חושבת... אם יעשו "האח הגדול- בדסם"... אולי אני אתפתה לראות פרק או שניים...
אולי
למה?!
למה בשם כל מה שטהור אני לא לומדת??!
אסור לי ללכת על נעליים שטוחות!
בקיץ- הליכה עם כפכפים ואני עושה סלטה במדרחוב.
בחורף- הליכה עם מגף שטוח ואני מחליקה בחינניות בהליכה הקצרה מהמטבחון לשולחן!
אסור לי ללכת על שטוח!
ומה זאת החוצפה הזאת של הבוס שלי לאחר ולגרום לי להכין לעצמי קפה?!?
אתמול ישבתי לי לסושי עם המקסים.
מתוך השיחה נזכרתי שבהיותי קטנטונת חמודונת הייתי כותבת. סיפורים קצרים, שירים, מונולגים...
נכנסתי לפרסומים ישנים שלי ומצאתי את הסיפור החמוד הזה.
נשים בצד לרגע את העובדה שהייתי בת 14 כשכתבתי אותו אז ברור שיש המון דברים שלא נכונים מבחינת הקשרים לעולם האמיתי... אבל שוב, בת 14.. ונילית בזמנו... לא רע.
אז מקסים יקר, אני מקדישה את זה לך:
-כן המפקדת
"עמוד דום, טירון!" פקדה המ"פ, מדיה היו מכופתרים רק עד המחצית, ככה שיכולת לראות חלק גדול משדיה.
"כן, המפקדת!" ענה. לעזאזל! חשב, עוד לא התחלתי טירונות וכבר דופקים אותי...
המ"פ התקרבה אל הטירון, סובבת אותו בזמן שידה עוברת על קו כתפיו עד שחזרה לעמוד מולו. קרובה. קרובה ^מאד.^
"אל תשכח, טירון, שאתה כאן בשביל להענש על חוצפה למ"כ... בערך." לחשה והחלה לפתוח את כיפתורי מדיו.
"כן. המפקדת" השיב לה. כמו תוכי מאומן...
כשסיימה להוריד את מדיו -כולם- , עברה למדיה שלה, והמשיכה, כאילו כלום. "אל תדאג, טירון שלי, אם תהיה בשקט, זה לא ייכאב לך... לא כל כך..." היא חייכה אליו בערמומיות.
"כ-כן, המ-המפקדת" ענה בהיסוס. עונש מוזר, חשב, זה בטח רק כדי להמתיק את המוות... או משהו כזה... ^כן בטח^...
כעת, עמדה מולו, בגופה החטוב, שיערה האדו פזור על כתפיה, ידה האחת מוטלת והשנייה על מותנה. "נו? למה אתה מחכה, טירון?"
"סלי-סליחה, המפקדת?" עיניו לא יכלו שלא להביט יותר בגופה מאשר בפניה, בעצם, הוא בכלל _לא_ הביט בפניה...
"אני מתכוונת לכך שאם נותנים, לוקחים, טירון. אז בוא וקח."
היא פרשה את זרועותיה לצדדים כדי כאילו לתת לו "יד חופשית".
הוא עוד לא ענה לה "כן המפקדת" וכבר ידיו היו עליה, משוטטים, מגששים ומלטפים בעוד היא מעבירה את ידיה על אשכיו ואיברו שגם ככה איימו להתפוצץ.
הוא השכיב אותה על השולחן שהיה במרכז החדר, והעביר את ידו עליה, לערוותה, שם גירה אותה... *בהחלט* גירה אותה.
הוא טיפס עליה, והכניס את איברו לתוכה. אלוהים, חשב. כמה זמן...
הוא נכנס ויצא, נכנס ויצא, שוב ושוב. הוא הגביר את הקצב, עוד קצת, ועוד קצת, מגביר את העוצמה. עוד ועוד, חזק יותר וחזק יותר.
היא הרימה את פלג גופה העליון, מה שהעמיק את חדירתו; וכאילו כדי להעמיק את החדירה עוד יותר, תפסה את ישבנו ודחפה אותו כלפיה, לתוכה. היא החלה להאנח ולגנוח, וככל שהעמיק בחדירתו או ככל שנכנס בעוצמה, צעקה חזק יותר ויותר. איך היא יכולה להמשיך לצעוק ככה? חשב לעצמו. נו טוב... לפחות החדר אטום.
בסוף "הענישה", שניהם התלבשו.
היא התיישבה על הכסא,לאחר שהפכה אותו. איך לעזאזל הוא נהפך?
היא מסרה לו פתק, שהיה כתוב בו שהוא הופיע, וקיבל את עונשו.
נו. לפחות היא לא שכחה את האישור שלי למ"כ...
"אה... כמעט שכחתי, איך קוראים לך, טירון?"
"א-ארז, המפקדת"
"אוקי. אז בפעם הבאה, ארז, אני מציעה לך לא לענות בחוצפה למ"כ שלך, אלא אם הוא מבקש..."
"כן, המפקדת" מה קורה כאן? אפשר לחשוב כאילו לא עשינו עכשיו כלום...
XXX
מעט לאחר שעזב... נשמעה דפיקה על הדלת.
"כן."
לחדר נכנס טוראי חסון ושזוף, וחיוך ערמומי-מבויש על פניו. "שלום יואב. שוב התחצפת?" היא חייכה בחום. "אם אני לא טועה, זאת הפעם השלישית שלך היום." היא קמה מהכסא והתקדמה לעברו של הטוראי.
"אני יודע המפקדת. אני לא אעשה זאת שוב." הוא חייך בערמומיות ידענית.
"אהה...בטח." היא סגרה את הדלת.
רק אני מסוגלת לעשות רגשי פולני... לעצמי...
הכשרון הזה, נרכש ביזע ודמעות.
להצליח לעשות רגשי פולני עצמי. בזמן שאני לא מתקשרת עם אף אחד. בזמן שאני מתעסקת בתוכנה מעצבנת.
הצלחתי.
הרגשי הפולני שגורם לך לרצות למות רק לא לעשות את מה שעשית שוב....
רק שאני לא יודעת מה עשיתי לעצמי...
פולנייה
אחרי ביקור אצל אמא... עצבנית עליה כמו שהרבה זמן לא הייתי!
יש דברים שלא עושים! יש דברים שלא אומרים לאמא שלך! לאמא שלי!
אני מתחרטת על שהבטחתי לאמא שלא אגיד לה דבר!
בחיי שמגיעה לה איזו הצלפה הגונה! מינימום!
שבוע שעבר קיבלנו את תוצאות בדיקות הגם של הקטן שלי. בעקבות זאת הכנסתי אותו סופית למשטר של תזונה וכושר.
ואז הגיע יום שישי... גיחה למרכז שרונה לבילוי עם המשפחה שלו שכלל ארוחת צהריים.
אמא שלו שומעת אותי אומרת לו "אתה יכול לבחור בין המנה הזאת לזאת... את כל השאר אסור" והיא מתעניינת ב"למה את לא מרשה לו??" מופתע, שהרי למה אני מונעת מבנה האהוב אוכל טוב...
הסברתי לה בדיוק מה קורה.
התגובה: "יופי! משפחה, מעכשיו לא נותנים לקטן לאכול אם Only לא מרשה!"
אחלה משפחה ונילית!
