חדשה בכלוב

(הכינוי הראשון היה חדשה בכלוב) לא ביקרתי כאן כמה חודשים טובים וזה לא שהחיים שלי השתפרו בנתיים.

כואב לי שאני לא מצליחה למצוא את עצמי בבדסמ ובכלל בחיים

כואב לי שאני לא מגשימה את עצמי כמו שאני רוצה

כואב לי שהחיים הביאו לכך שיהיה לי אופי חשדני שעוצר אותי ומונע ממני לחיות באמת

כואב לי שאני בעצם לא מרגישה חיה בכלל אלא פשוט קיימת וזהו.

כועסת על זה שאם הגבר שלי לא יהיה קנאי ורכושני אז אני לא ארגיש שהוא באמת רוצה אותי ומעבר לכך יהיה חסר לי הריגוש הזה שחשוב בזוגיות

כועסת על עצמי שאני לא בטוחה שאני בכלל יכולה לגרום למישהו לרצות רק אותי ולהתאהב בי בפרט

טוב .אני אעצור כי זה לא יגמר.

הייתי חייבת לפרוק קצת ואשמח

לדבר עם מי שיכול/ה לעזור 

:'-(

לא טוב בלשון המעטה

פיזית אבל יותר נפשית

אני לא ממש מצליחה להירדם מכמה סיבות שתכף ארצה לשתף.. 

לפני כן, לא רציתי שמי שלא מקבל ממני מענה יחשוב שאני סנובית כי אני בדרך כלל  עונה (כשיש עניין גם מצידי כמובן )

מה שקרה זה שהצטברו לי לא מעט הודעות ובגלל שאני לא מנויה אז זה די בלאגן בעיקר מבחינת זה שאין מיון פרופילים ואין היסטוריית הודעות

לכן אני מעדיפה למצוא זמן רציף לקרוא את ההודעות ולהגיב למה שרלוונטי עבורי.

אני יודעת שחלקכם מעקמים עכשיו פרצוף ותוהים: למי היא בכלל נותנת הסברים ולמה?

אז נכון אני לא חייבת לתת ,אני פשוט עושה את זה בשביל עצמי כי גם ככה בחיים היומיומיים שלי אני נתפסת כסנובית וזה מעצבן אותי כי אני הכי לא

אז לא הייתי רוצה את הרושם המוטעה גם כאן..

עד כאן בנושא הזה.

עכשיו נעבור למה שמעיק עלי.

נכון לעכשיו מה שהכי  חסר לי מעבר לאהבה ויציבות זה מישהו שבאמת יוכל להבין ,להכיל ובעיקר לקרוא אותי. אני לא תמיד אומרת הכל גם אם זה נראה שכן.

אני מניחה שהרבה בנות מהאתר וגם בכללי בדרך כלל נפגשות ונחשפות מהר ולא מאריכות ההיכרות הוירטואלית שהיא מלכתחילה לא המטרה אבל אצלי זה קצת יותר מורכב.. ולא,לא מורכב בקטע רע, לא מורכב כי יש לי מה להסתיר (כי תכלס אין לי) ולא כי אני לא פנויה (רווקה לגמרי) ,אני פשוט לא נחשפת מיד וזהו. קשה להסביר את הקושי הזה למי שלא מרגיש כמוני. אפילו כשאני כותבת לכם/ן כאן על זה אני תוהה אם אני עושה זאת נכון. 

כי מעבר לכך שתסכימו איתי שזה לא אתר היכרויות נורמטיבי ובנוסף אף אחד ממכריי לא יודע שאני כאן ואבוי אם ידעו, אני כזו באופי שלי. אני מעדיפה להכיר את הקרקע טוב וללמוד אותה לפני שאני דורכת עליה ואני נזהרת. אולי אפילו נזהרת מידי כי אני גם די מונעת מעצמי ופחות חווה וחיה.

האמת מה שעוד קצת מונע ממני 

זה שאני מרגישה שלרוב קורה שממצים אותי מהר , אני כל הזמן חוששת לאכזב, חושבת שאני לא יהיה ברמת צפייה של הצד השני ,חוששת מהרושם הראשוני שלי שהוא בדרך כלל מטעה,חוששת מזה שאני לא מפסיק כריזמטית בפגישה  וחוששת מזה ומזה וישלי רעש ענק בראש שפשוט מעכב אותי בכלל מלהגיע למטרה הזו. ברור שבסופו של דבר זה קורה ואני נפגשת ונהנת ונהנים גם איתי וגם ממני והכל טוב כשיש באמת חיבור אבל כל הרעש הזה שיש לי בראש לפני פשוט מפריע ומעיק עלי גם בזמן אמת.

אני צריכה ורוצה להיות יותר משוחררת. הכי מחוררת.

אגב,גם לפני הכרויות חדשות כלליות אם זו עבודה חדשה או איזה מפגש חברתי של קבוצה בוואצאפ שלא הכרתי לפני במציאות אני חוששת כי אני לא מאלו שיתערבבו ישר וסביר להניח שלא ממש אבלוט וזה יגיע למצב שפשוט לא אמצא את עצמי באותה סיטואציה ורק ארצה לברוח. 

למה זה כל כך מסתכל אותי? כי בשורש שלי, בטבעי שלי, אני לא כזו. זו לא אני. כי עם אנשים שנוח לי איתם אני יכולה להתנהג חופשי, אני לא מאופקת ולא מחושבת והכי חשוב לא מוטרדת..

בגלל זה כל כך חשוב לי החיבור הפנימי העמוק ויכולת ההכלה.

חשוב לי שהגבר האיתי ידע לתת לי את התחושה הזו. שמתעניין הרבה, שיקנא לי ויחייה אותי.

חסר לי מאד העוגן שיחזיק אותי, הכתף שאוכל לסמוך שאם אניח עליו את הראש הוא לא יפול..

אני דורשת יותר מידי נכון? אני יודעת :-(

האמת שאני קצת המומה מעצמי עכשיו שככה שיתפתי אתכם/ן במשהו מאד אישי שלי..

האם יכול להיות לך ידיד אמיתי ללא אינטרס מיני?

ואני לא מדברת על מקרים בהם הרצון לזה הדדי.

אשמח לשמוע מגברים ונשים כאן כאחד דעות כנות ואמיתיות בעניין..

קודם בתמונות וסרטונים שלי לפני שנים וכמה הייתי אחרת! אני חושבת שהייתי שמחה ואפילו מאושרת (גם אם לא הייתי מודעת לזה אז) הייתי מוקפת בהמון חברים,הריגושים היו מגיעים אלי גם אם לא הכל היה ורוד ולא זוכרת שהרגשתי כל כך הרבה דאגות, אחריות ומעמסות כמו היום (ומבחינת סטטוס אני עדיין רווקה ועדיין..) זה מוזר.

מה שגרם לי לבכות,זה התמונות והסרטונים מתקופת השירות לאומי שהייתי עם נערים מדהימים בגילאי 15-21 בעלי מוגבלות פיזית ונפשית.כל כך נהנתי איתם,שימחתי אותם ושמחתי איתם,זו היתה תקופה מאושרת באמת ואני מתגעגעת לזה ואליהם. אני מעריכה את הזכרונות האלה ומודה על הטוב שחוויתי אבל כואב לי שאני מרגישה שהיום אני מישהי שונה. יותר כבדה ופחות משוחררת במקום שיהיה להיפך.

שלחתי את סרטון אחד מאותה תקופה לבת דודה שלי שהיא הבן הכי קרוב אלי היום והיא התפלאה וממש התרגשה ואמרה לי : וואו,את גם נשמעת אחרת,לא יודעת איך להסביר את זה..

אז אני יודעת איך להסביר את זה. כנראה שבאמת הזדקנתי וכנראה שכבר מרגישים ורואים את זה. אומנם אני לא נראת בת 28 ו28 זה לא כזה גיל מבוגר (תלוי את מי שואלים) אבל משום מה אני לא חיה. אני בטוחה שיהיו תגובות כמו שאני לפעמים אומרת לעצמי שזה: אל תסתכלי אחורה ותחיי את הרגע. את רוצה יותר שמחה? אהבה? חברים? הצלחה? תייצרי את זה. למי את מחכה?

אני לא מחכה,פשוט כלום לא קורה. או שאני לא מנסה מספיק. או שאני נתפסת בלחפש הכוונה כי לבד לא הצלחתי.. אני באמת לא יודעת.

אני מסתכלת במראה ווואלה הא לא נשברת לי בפרצוף,הכל בסדר ושאני קונה אלכוהול עדין מבקשים ממני ת.ז ובכל זאת.. משהו תקוע,ואני חייבת שהוא ישתחרר ומהר כי השנים עוברות ואם נחזור שוב לתקופת השירות הלאומי,רוב הבנות נשואות וחיות באושר ואלו שלא, טיילו בעולם או חיות בנקודה בחיים שהם שלמות במקום שלהם ואני איפשהוא נשארתי מאחורה..

אני באמת מרגישה שכאן המקום הכי נח לפרוק את זה ואת מה שאני מרגישה ושאולי אפילו תבינו אותי..

התגעגעתי לחלקכם ולכתוב לכולכם :)

קודם כל,מה שלומכם? איך עוברת השבת?

אמממממ אני לא זוכרת אם קרה ששיתפתי לגבי הרקע ממנו אני מגיעה,אני מגיעה מרקע דתי אבל לי עצמי אין הגדרה,אני מרגישה דתיה עדיין למרות שאני מחללת כרגע את השבת כשאני כאן (לא מעבר לשמחתי) אני יכולה להגיד שאני די מחפשת את המקום שלי כי אני גם לא רואה את עצמי כחילוניה או כלא מאמינה. אני איפשהוא באמצע.בין התחושה שלא רוצה להתרחק מהדת וציווי התורה אך יחס עם זאת לא להרגיש מוגבלת מידי ולעשות דברים בכח רק כי כך צריך ובלי אהבה ולחיות טוב כשאני שלמה עם עצמי. כמובן לא אתנגד לשמוע את דעותיכם בנושא כי זה גם מתחבר לעולם השליטה מכיוון שבלי קשר לאופי הדי עדין שלי ולחוסר ביטחון הכללי,גם הדת מגבילה אותי בכך שקשה לי לפרוץ גבולות ..

לאחרונה די למדתי על עצמי הרבה. למה אני מתחברת,למה פחות ומהן הגבולות שלי.

מודעת לכך שצריך איתי לא מעט סבלנות,אבל איפשהוא תמיד שמתחיל משהו שמעורר צפייה וריגוש

זה נתקע,זה לא ממשיך כמו שזה התחיל, זה לא יציב מידי וכו'

וזה כל כך מעצבן כי בכלל להיפתח למישהו ברמה של לתת לו צאנס אמיתי,לוקח זמן והמון אנרגיות והשקעה וכשאז מתגלה שההבטחות לא היו אמיתיות ,שזה לא הולך מעבר למצופה,זה גורר אכזבות ברצף מה שדי מעייף את הנפש.

כמובן מודעת לזה שאין מושלם

אבל כן מנסה למצוא קצת קרוב

לזה.

ישלי את הפנטזיה בראש של איך זה צריך להראות ולהרגיש וזה לא קרוב אפילו במעט למה שאני מכירה וחווה במציאות..

אני חושבת לפרוש.

באמת הכל יותר נח ומסודר?

יש הבדל מבחינת כתיבת הבלוגים או שרק בהודעות זה יותר מסודר?

אפשר לעשות ניסיון ליום אחד או שאחפש מתנדבים בקהל? חחח

גם כעס

גם עצב

גם בדידות

גם חשש

גם דאגה

אני כבר מתביישת לכתוב כי כל הפוסטים שלי פה דומים ובטח יצרתי לעצמי דמות שמעוררת דחייה

אבל אני באמת כבר לא יכולה לחפש ולא למצוא

לקוות ולא להצליח

איך זה שעם אחרים אני הכי אנרגטית ונותנת עצות שמשנות לאנשים את החיים לטובה

מקיימת שיחות שמעירות את המצברוח למעלה

ורק לעצמי את לא מצליחה לעזור בכל המובנים?

אני שבורה אין לי כח כבר להאמין שאמצא.

סליחה ולילה טוב

חזרתי מהורהרת מתמיד..

האם אני באמת נשלטת סלקטיבית כמו שהוא אומר?

אני חושבת שזה מצטייר לו כך בגלל התקופה הלא כל פורחת שלי בעיקר בפן האישי שאני עוברת.

אני כל הזמן צריכה ביטחון, חיזוק,החלטות שיקבעו בשבילי,יעווץ,דאגה ותשומת לב.

לא כל כך נעים לי לדרוש את זה במינונים גבוהים אבל זה מה שעוזר לי להתאפס

להתמקד ולא להתפזר..

אני לא יודעת מה להגיד לכם ואיך ללהסביר את זה..