קודם בתמונות וסרטונים שלי לפני שנים וכמה הייתי אחרת! אני חושבת שהייתי שמחה ואפילו מאושרת (גם אם לא הייתי מודעת לזה אז) הייתי מוקפת בהמון חברים,הריגושים היו מגיעים אלי גם אם לא הכל היה ורוד ולא זוכרת שהרגשתי כל כך הרבה דאגות, אחריות ומעמסות כמו היום (ומבחינת סטטוס אני עדיין רווקה ועדיין..) זה מוזר.
מה שגרם לי לבכות,זה התמונות והסרטונים מתקופת השירות לאומי שהייתי עם נערים מדהימים בגילאי 15-21 בעלי מוגבלות פיזית ונפשית.כל כך נהנתי איתם,שימחתי אותם ושמחתי איתם,זו היתה תקופה מאושרת באמת ואני מתגעגעת לזה ואליהם. אני מעריכה את הזכרונות האלה ומודה על הטוב שחוויתי אבל כואב לי שאני מרגישה שהיום אני מישהי שונה. יותר כבדה ופחות משוחררת במקום שיהיה להיפך.
שלחתי את סרטון אחד מאותה תקופה לבת דודה שלי שהיא הבן הכי קרוב אלי היום והיא התפלאה וממש התרגשה ואמרה לי : וואו,את גם נשמעת אחרת,לא יודעת איך להסביר את זה..
אז אני יודעת איך להסביר את זה. כנראה שבאמת הזדקנתי וכנראה שכבר מרגישים ורואים את זה. אומנם אני לא נראת בת 28 ו28 זה לא כזה גיל מבוגר (תלוי את מי שואלים) אבל משום מה אני לא חיה. אני בטוחה שיהיו תגובות כמו שאני לפעמים אומרת לעצמי שזה: אל תסתכלי אחורה ותחיי את הרגע. את רוצה יותר שמחה? אהבה? חברים? הצלחה? תייצרי את זה. למי את מחכה?
אני לא מחכה,פשוט כלום לא קורה. או שאני לא מנסה מספיק. או שאני נתפסת בלחפש הכוונה כי לבד לא הצלחתי.. אני באמת לא יודעת.
אני מסתכלת במראה ווואלה הא לא נשברת לי בפרצוף,הכל בסדר ושאני קונה אלכוהול עדין מבקשים ממני ת.ז ובכל זאת.. משהו תקוע,ואני חייבת שהוא ישתחרר ומהר כי השנים עוברות ואם נחזור שוב לתקופת השירות הלאומי,רוב הבנות נשואות וחיות באושר ואלו שלא, טיילו בעולם או חיות בנקודה בחיים שהם שלמות במקום שלהם ואני איפשהוא נשארתי מאחורה..
אני באמת מרגישה שכאן המקום הכי נח לפרוק את זה ואת מה שאני מרגישה ושאולי אפילו תבינו אותי..
