על החיים, המוות ומה שביניהם.

05.06.21
והנה אתה שוב מופיע.
מתפרץ לכל הדלתות הסגורות שלי.
מנסה לחדור את כל החומות שבניתי לעצמי.

אני לא שכחתי את כל הכאב והדמעות שהזלתי, זה פשוט רק הופך את זה לקשה יותר.
חלק בי מתפתה לפתוח את הדלת ולהציץ החוצה כדי לדעת מה יש לך להציע.
וחלק בי דורש שאשאיר את הדלת סגורה ונעולה כי זה כבר כל כך מאחורי.
וקשה שלא להישאב לזה, ואני לא רוצה להישאב לזה.
אבל זו אני.
מאמינה בפיות ומאמינה באהבה, בקסמים ובנצח נצחים.

ואתה לאט לאט, בהתמדה, בכל מילה וכל בדיחה ישנה והרגל זוגי ישן מפורר עוד קצת מהחומה שבניתי.
ואני מנסה להישאר חזקה, אבל הדמעות זולגות מעצמן.
הפחד לאבד את כל מה שבניתי.
ויש לי הרבה מה להפסיד, כי הכל כבר מאחוריי.
כי הרווחתי את העצמאות שלי, את הזוגיות עם עצמי, את הביטחון שלי, אותי.
וזה מרגיש כאילו שאנחנו לא משדרים על אותו הגל.
אתה חושב שנמשיך מאותה נקודה בדיוק.
ממש לא.
לפני הפרידה, הייתי אדם עם הערכה עצמית נמוכה וביטחון עצמי לא גבוה.
ועכשיו, אני אדם חד ומחודד יותר.
אני יודעת בדיוק מה אני רוצה, ויודעת בדיוק מה הציפיות שלי. טוב לי עכשיו.

אז למה להיכנס לזה אם טוב לי עכשיו?
ואני יודעת שהתשובה היא שפשוט כי אני מכורה לאהבה.
מכורה לפנטזיה הזאת של הנסיך על הסוס הלבן.
הפנטזיה שאני אצליח 'לשנות' אותך, לבגר אותך, ללמד אותך לאהוב כמוני.
וזה לא ככה בחיים האמיתיים.

ולמרות שעד עכשיו לא הרמת טלפון, ועד עכשיו לא נפגשנו,
אני משכנעת את עצמי לפתוח את הדלת רק קצת קצת כדי עוד להציץ.
ואני אומרת לעצמי, רק עוד קצת ואם זה לא יסתדר אני מיד אסגור.
ואני יודעת בלבי שהטריקה של הדלת לא תאחר לבוא.
והיא תהיה קשה מנשוא.
ועד אז, אצלול לתוך הפנטזיה.

כל רגע שנשמר - זיכרון ישן

וכל מה שנשכח עם השנים

כל שכבר עבר

האם תזכור אותם

האם תדע?

אתה שם בכולם.

כל מכתב שלא נכתב

כל שנאמר

בכל סימן אשר נגלה אלי ואומר אותך

הבוקר שעולה, עלה נושר, ירח בחלון.

מכל האהבות שיש לחלום ביקשתי לי אותך

האם תשמע קולי קורא לך, האם תדע?

האם תזכור שתיקות יפות

את לחישת קולך

את מגע ידך.

מכל האהבות שיש לחלום ביקשתי לי אותך

אתה רחוק ממני וליבי חסר אותך

ולא ביקשתי לי דבר מלבד להיות שלך

מלבד להיות איתך.