הוא הודה.
סוף-סוף.
הוא הודה במה שעשה לי.
במה שהיה שם בחדרון הקטן.
בשירותים המסריחים, המלכולכים והמעופשים.
בין ארבע קירות בחלל הקטן, המצחין והמאובק.
בלילות השיכורים שלו.
בלילות בהם היה מסריח מאלכוהול ומבושם שעד היום לא יוצא לי מאף.
בלילות בהם הושיב אותי עליו ובחר להרוס ולהשמיד את כל מה שטוב ותמים בי.
הוא הודה בזה שפגע בי.
בזה שלימד אותי את כל מה שלא היה אמור ללמד.
סוף-סוף יש תוקף לזכרונות שלי, לטיפול הפסיכולוגי, לצלקות שלי ולכאב.
יש תוקף לכל החיים שלי שבהם התייסרתי בגלל הזכרונות.
יש תוקף לכאב שבי, לקושי ולחרדה.
עכשיו אני לא היחידה עלי האדמות שיודעת לומר מה היה.
הוא אמר בעצמו.
תהיתי מה גרם לו באמצע החיים ככה פתאום להודות ולהתעמת עם ההאשמות שלי. פעם ראשונה שהקשיב לכעס שלי ואפילו דובב אותי.
התעמתתי איתו וכעסתי וצעקתי את הכאב שלי והוא שמע והודה.
לא התנצל, אבל אמר שטעה. מוסרית וחוקית.
אמר שהוא לא ידע מה הוא עושה ושבעצמו היה לו לא פשוט בילדות.
ולרגע מצאתי את עצמי מרחמת עליו. תוהה האם הוא אשם.
אולי לא?
אולי הפוגע שלי הוא בעצם קורבן בעצמו?
אולי שנינו היינו לא בסדר? אולי זו באמת רק טעות תמימה כמו שנדמה לו ולא טעות טראגית כמו שחייתי כל החיים?
החלטתי להתנער מהמחשבות האלה.
הן ערערו אותי מדי.
ורק לרגע אחד קיבלתי מעט נחת.
עד שסיפר לי שהוא מתחתן בעוד חודש.
אני לא יודעת למה זה הרגיז אותי ולמה זה הכעיס וערער שוב.
אולי מהסיבה שפנה אליי כדי לקבל נחת עבורו ולא באמת עבורי. לא מתוך קבלת אחריות על המעשים שלו.
משום שלמעשה ביקש להתנקות מהאשמה או מהכעס שלי כלפיו.
אולי כי הוא מתחתן בזמן שאני עדיין אוספת שברים.
ישבתי על הגג ושמעתי מוזיקה.
בהיתי בכוכבים ובחרתי להשאיר את השאלות הללו מאחור.
זה לא משנה.
מה שמשנה הוא שאני עכשיו חזקה.
שלעולם לא אחזור להיות קורבן.