על החיים, המוות ומה שביניהם.

אני לא בטוב.
שבועות ארוכים שאני מבלה את רוב זמני במיטה בשבת.
סביר להניח שאילולא הייתה לי כלבה הייתי ממשיכה לעשות זאת ברצף עד לשעון המעורר של יום ראשון.
שנתי נודדת במהלך הלילה ואני מתעוררת לסירוגין ונרדמת לסירוגין כשבין לבין אני מדליקה לי טלוויזיה שתעביר את הזמן.
אני לא בוכה.
אני דומעת באקט פסיבי לחלוטין.
אני לא צריכה להשקיע אנרגיה בלדמוע.
אני לא מיבבת. אני לא נחנקת מרוק או מנזלת.
הדמעות פשוט מחליקות לי על הלחיים ומרטיבות את הפנים.
כאילו הן נמצאות שם, ממתינות לטריגר וכשהוא מופיע הן פשוט נופלות.
אז אני יושבת שעות מול הטלוויזיה ומול המחשב ודומעת ודומעת ודומעת.
ולא תמיד אני מרגישה מנטלית במצוקה, אבל אני מניחה שהגוף שלי חש את המצוקה שעליה מדברות הדמעות שלי.

אז אני כותבת כדי לעבד לעצמי את הרגשות.
אני כותבת לעצמי כבר שנים. לרוב כשעצוב לי.
למעשה זה הדבר היחיד שמציל אותי מכאוס במוח ונותן לי עוד קצת זמן של נחת.
לאורך כל הזמן הזה אני השתניתי.
גדלתי, התבגרתי, למדתי, השכלתי.
אני אדם אהוב על הבריות ועל חבריי, אני אשת קריירה מוצלחת ומצוינת ומרשימה.
אבל כשאני קוראת את מה שכתבתי לאורך השנים אני מבינה שהטקסטים שלי אותם טקסטים.
אותו תוכן. אותו כאב.
אותו שברון לב ואותם פחדים.
זה שובר את הלב.
מרסק את האמונה בעצמי.
רומס כל הישג שהרווחתי במעלה הדרך.
מה יהיה הסוף איתי?
אני לא מוכנה לקחת את החבילה הזו על הגב איתי לכל החיים אז איך יוצאים מזה?

התעוררתי לפנות בוקר מחלום עליך.
אני זוכרת את הבעתה שהתעוררתי איתה.
מן חלום כזה שכשאתה מתעורר ממנו אתה מרגיש עייף יותר מכשהלכת לישון.
חלום ששואב ממך כל כך הרבה אנרגיה מנטלית.
חלום על אהבה, על אינטימיות, על תקווה.
על הרצון להרגיש בטוחה. איתך.
ואז אתה מתעורר ומגלה שהלב שלך תעתע בך.

אז אני קמה מהמיטה ושוטפת את הפנים ומסתכלת לעצמי במראה ומנסה לשכנע את עצמי -
זו הדרך שלך ואין לך ברירה אלא ללכת בה.
אני הרי לא יכולה לעצור באמצע הדרך ולומר שפשוט לא בא לי להמשיך.

אני צריכה לקבל את זה -
זו הדרך שלי.
זה המסע המחורבן שהעבר שלי מאלץ אותי לעבור וסירבתי לקבל אותו שנים ארוכות.
אני אאלץ להמשיך לסבול עוד שבתות רקובות ולילות לבנים ועייפות מצטברת.
ואני אאלץ לסבול עוד שעות של לחיים רטובות ודמעות נופלות על הלחיים.
ואני אאלץ להתמודד עם זה שהדבר הטוב ביותר שהלב שלי יודע לעשות זה חלומות על אהבה וכמיהה לביטחון.
ואני אאלץ לקבל את זה שעכשיו הלב הזה מתמקצע בבניית חומות כדי שאף אחד לא יתקרב אליו.
אני אאלץ להשלים עם זה שיכאב לי רוב הזמן בקטע הדרך הזה.
גם אם לא נראה לי.
עד שהלב הזה יחלים מכל הפצעים והרסיסים שפגעו בו במהלך השנים.
וזו תהיה תקופה קשה אבל אני אצטרך להיות חזקה ולא לתת לתהום לשאוב אותי או להפחיד אותי.
וגם כשקשה, אני צריכה להזכיר לעצמי שזה פאקינג יעבור.

והדבר הטוב ביותר שאוכל לעשות עבורי בתקופה הזו -
הוא לחבק את הכאב ולחבק את המסע.
את אותו מסע שמחכה לי מעבר לפינה כבר 13 שנים.