זה מזכיר לי את אותם הלילות
שבהן לא הפסקתי לבכות
הכרית הייתה רטובה מדמעות
והלב היה עמוס בזכרונות
שהתערפלו במוח
ולו לרגע לא נתנו מנוח
אותם לילות ארורים
בלתי פוסקים
שבהם הייתי שוכבת במיטה
בחושך, בעלטה
כל כך בודדה
בלב וגם מחוצה לו
אבודה
עוצמת את העיניים
ומדמיינת.
לילה-לילה מדמיינת
שוב ושוב את אותו רגע מיוחל
שכרסם בי את השפיות
וחיזק את האמונה
שבקרוב יגיע הרגע.
הרגע שבו יאהב אותי כמו שאני אותו
שבו ירצה שאהיה שלו
שכל מחשבותיו יהיו אני
ואף אחת לא יאהב מלבדי
הרגע שבו יראה בי מעבר לחיבוק מנחם
שבו יבחר להילחם
לרגע הזה ייחלתי
בכל לילה
בעצימת עיניים
באומללות ובייסורים
ובכל לילה ביקשתי עוד בקשה
עשה שאהיה עם עצמי פחות קשה
עשה שאהיה קצת פחות נחושה
לעודד את התקווה
ולהאמין
שיגיע הרגע שהוא יבין.
ובן לילה אחד קסום
מהדמיונות לא נשאר כלום
בשקט התגנבת לי אל הלב כשלא הייתי מוכנה
קילפת שכבה אחר שכבה בעדנה
בהבנה
בתבונה
והלב שלי נתון היה לך.
הדמיונות חלפו
הבכי נגמר
מאותם לילות לא נשאר דבר.
והיום,
שוב שוכבת מביטה
בוהה בעלטה
מדמיינת ומקווה
שתראה גם אותי
ולא אראה רק אותך
שתרצה בנוכחותי
ושאהיה שלך
אבל עכשיו,
מי יפיג את המועקה
על הדמיונות והתשוקה
על אמונה ועל תקווה
כשהדמיונות שלי הם כולם
אתה?