כבר כמה חודשים שלא הלכתי לישון עירומה.
אולי חצי שנה.
כמה חודשים שהתחמקתי מהעירום שלי.
מלהביט לעצמי בעיניים,
מלהיות חשופה.
מלהסתכל על עצמי במראה,
לנשום עמוק ולומר לעצמי שזה בסדר להיפגע. זה בסדר להיות אני.
אני ישנה לבד ועל פניו אין לי סיבה טובה להמשיך ללבוש בגדים בזמן השינה,
אבל בתקופה האחרונה משהו בעירום שלי הרתיע אותי.
משהו בעירום שלי הרגיש לי מלוכלך ולא בסדר וחושפני.
חשוף מדי. פגיע. כואב. אשם.
פתאום נפל לי האסימון אתמול, כשרציתי להיכנס למיטה והתכוונתי להחליף בגדים.
שאלתי את עצמי מה בעצם מונע ממני להתפשט ולא להתלבש.
התשובה הייתה כלום.
אז המשכתי לחשוב על זה.
אולי זה הפחד להיות פגיעה.
הרבה יותר קל ונוח להתעטף במשהו. שיכסה.
שיכסה את הכאב ואת הפצעים.
שיסתיר את הקושי.
אבל בעיקר שיספק הגנה.
הגנה מפני התמודדות ואשמה וביקורת.
אולי זה הרצון להימנע.
להימנע מלהביט לעצמי בלבן של העיניים, כמו שאני,
עם מה שטוב ועם מה שפחות - ולומר שאני אוהבת.
להימנע מלחשוב על מה שאני רואה במראה. כדי שלא תהיה לי ביקורת.
לאו דווקא במובן הפיזי.
להימנע משאלות קשות וממכאובי עבר וממחשבות מערערות.
אולי זאת האשמה.
אשמה על זה שבגלל המיניות שלי איבדתי משהו יקר ערך עבורי.
כי אם לא הייתי מינית לא הייתי מאבדת.
כי אם לא היה לי צורך מיני זה לא היה קורה.
כי אם לא הייתי מצטלמת בעירום לא הייתי פוגעת.
כי המיניות שלי היא אשמה. היא שפגעה בי. היא האויב.
וזה גורר אשמה.
אשמה על מי שאני, על מה שעשיתי ועל מה שלא עשיתי.
והרבה רצון להדחיק את המיניות. כי היא אשמה.
עירום זה לא רק עניין פיזי.
להיות עירום מצריך קילוף של השכבות החיצוניות שלנו,
קילוף של מה שמכסה אותנו.
עירום מצריך אומץ.
אומץ להיות אנחנו מבלי לפחד שהסביבה תשפוט אותנו.
עירום מצריך אהבה עצמית ושחרור משיפוטיות וביקורת.
להיות עירום משמע להיות חסר כל הגנה ומגננה.
עירום זו התמודדות.
התמודדות עם מה שאנחנו אוהבים ומה שלא אוהבים בנו, בהיבט הפיזי ובהיבט המנטלי.
הוא מצריך את היכולת להסתכל בלבן של העיניים ולומר לעצמנו -
זה מה יש ואת זה אני אוהב.
מצריך התמודדות עם האשמה והביקורת וההימנעות והפחד להיות פגיעה.
זאת אני.
ואני מכלול הההצלחות והכשלונות שלי.
אני אוסף של טעויות וגם של החלטות טובות.
פאזל של סליחות וגם של אין-סוף תודות.
אני צירוף של כאב מזוקק ושמחה טהורה.
זאת אני, לטוב ולרע.
חשופה.
