החיים אוהבים להחטיף לנו בפנים, זו עובדה.
למה זה ככה? אולי נבין בסוף הפוסט...
העניין הוא שכולנו חווינו מציאות לא פשוטה, מכאובים שמלווים אותנו ודופקים אותנו ולא מעט עצב.
ולצד העצב, כעס, זעם על זה שכל פעם שמתחיל להיות טוב, הפצעים מהעבר מדביקים אותנו ומשהו חייב להיהרס, חייב להשתבש וקשה לחייך.
אנחנו סוחבים היסטוריה לא פשוטה, אנשים שפגעו בנו בחיים, הזיקו לנו נפשית, מנטאלית או פיזית או כל אלו; השאלה היא מה אנחנו עושים עם זה?
האפשרויות לא רבות - או שנגרור את ההסטוריה הקשה שלנו מאחורינו או על הרגליים כמו אבן בשלשלאות שמחוברת למתאבד שרוצה לשקוע ולא לצוף מעל המים מעולם, או שנתעל את הכאב הזה.
אנחנו יכולים לבכות על מר גורלנו, מותר לנו, רובנו באמת עברו דברים לא פשוטים, חוויות הרסניות ופוגעניות ולגיטימי להראות לכולם כמה אנו פגועים, כמה כואב לנו, בעיקר בלב.
אנשים בדר"כ סובלים ממשהו וזה גורם להם להסב סבל לאחרים, העולם די חרא סה"כ.
אבל כמו האומץ - זה לא שיש מישהו שאינו מפחד, כולם מפחדים ממשהו, השאלה היא רק אם מתגברים על הפחד או לא, האמיצים הם אלה שמתמודדים ויוצאים כשידם על העליונה. להיות גיבור זה לא להיות בלתי-מנוצח אלא להיות מי שמתגבר - גבורה באה מהתגברות.
ככה גם הכאב, הוא בא ללמד אותנו דברים, לחזק ולעצב אותנו והחכמה היא ללמוד לנצל אותו כדי לגדול, להשתמש בו כדי להתבגר.
אומרים ש-BDSM זה לא טיפולי... וואלה, גם פסיכולוגיה זו לא בהכרח תרופה, אלא כלי.
בדס"מ זה כלי, אנחנו אומרים שרובים לא הורגים אנשים, אלא אנשים הורגים אנשים, ככה זה גם עם שליטה, היא מכשיר שאנחנו בוחרים איך להשתמש בו ולאיזו מטרה.
שולט הוא לא פסיכולוג, נשלטת היא לא מטופלת, אבל מה שיש לבדס"מ זה את הכאב, בין אם הוא פיזי או בכלל לא, היציאה מאזור הנוחות, האתגר, יכולים ללמד אותנו הרבה והרבה מעבר לזה, לתת לנו שחרור, פורקן; כאב יכול לשחרר חסמים ועם החומרים שמופרשים בגופנו כאשר הוא מתקיים, הוא גם בהחלט יכול להסב הנאה וללמד אותנו, שגם כשחוטפים, אפשר לתעל את זה כדי לקום חזקים יותר.
היופי ב-bdsm שהוא כאב אשר הוכנס לגבולות, הוא לא סתם ייסורים או התעללות, הוא יישום מפוקח בידיים הנכונות כמובן.
הכאב הזה לא חייב להיות גופני בכלל, הוא גם לא חייב להיות רק כאב, הוא יכול להיות במקום זה קושי - בכל מקרה הוא ישיג את מה שעקרון הכאב וההנאה מלמד אותנו, שמומלץ לחוש כאב לטווח-קצר לצורך הנאה לטווח ארוך לאחר-מכן, ממש כמו ספורט.
וכאשר אנחנו משלבים את המיניות והחושניות, אנחנו כבר נכנסים ליצרים עמוקים ועוצמתיים יותר מכל דבר, שהתרבות דכאה בנו, אבל אם אנחנו מגלים אותם, אז מגיע החופש האמיתי.
החופש להיות מי שאנחנו בבסיס וביסוד.
אדם מראשית הימים למד להתרחק מאש בזכות הכאב, מאז הכאב מלמד אותנו עוד אינספור שיעורים, גם בקנה מידה גלובאלי, הסטורי; לשמחתנו כאב והנאה הם שני צדדים של אותו המטבע, גם בצד השני של הכאבים הכי איומים, יש אור מנצנץ, אנו יכולים לנסות לברוח מהכאב ואז הוא ידביק אותנו, כי זו דרך החיים, או לאמץ אותו ולהפוך אותו לחבר, או לפחות לאמצעי
זו החכמה האמיתית של הפרקטיקה שאנו מתנסים בה כאן
