בסופו של יום כולנו מחפשים את הריגוש שבחיבור.
ובכלוב יש עומק שאין במקומות אחרים.
פה אין חזות ראשונית.
החזות הראשונית היא טקסטואלית.
בטקסט נגלית דמות.
ואז אדומות. וזה מרגש.
ואז צ׳אט וזה מחרמן.
ואז טלגרם. ועוד מילים.
ורק אז תמונה.
וזה רגע כואב. או מצית.
וזה רק בכלוב. כי רק בכלוב אתה מושקע רגשית
ומושקע בזמן. לכן כשהחזות אינה תואמת את הצדדים,
זה מתפרק בשניה. וזה מכאיב. תמיד. לאחד הצדדים.
מצד שני כשזה תואם רצונות, זה מתפוצץ כמו שום היכרות
בשום מקום אחר למעט רומנים ארוכים המתחילים במשרד או ברחוב וכו׳.
דיגיטלית, הכלוב זה סוג של רחוב. לקלף לאט. לחזר במילים.
לנסות להתחבר. ואז לגלות.
לפעמים יש גם טעויות קשות כבר במשפט הפתיחה. לדוגמא אני לפני כמה ימים ראיתי פה מישהי שכל כך התרגשתי, אז שלחתי לה הודעה מטומטמת בסגנון ״אם אשלח לך טיסה פרטית תבואי לפגוש אותי בפריז?״ ויצאתי פיתה מקסימום. לדעתי היא לא רק התרגזה, היא אפילו חסמה. בצדק. קורה.. לפעמים מתרגשים וזה מוציא ממך את הטמבל.
אבל רק פה. במקום הזה. יש את הדבר הזה ולכן לדעתי, מעבר לכך שבכלוב הוא בית גידול לסוטים ומעלה את הסבירות למצוא התאמה מינית למוח הסוטה של המחפשים, הוא מבקש בתוכן, ועומק, שיחה וגישה. לפני הכול.
וזה, בעיני, מנצח.
