לפני 5 שנים. 26 בינואר 2019 בשעה 15:14
כמו שני מוקדי מאסה שנעים אחד סביב השני ומתקרבים תוך-כדי, אני רואה את העומק ומגרד לי לקפוץ פנימה.
חלק שהיה חסר, תוך כדי השלמה שזאת פיסה משמעותית ממי שאני. ואני אוהב את זה, זה ממלא אותי בחִיוּת.
כשהייתי ילד קטן הייתי מכין בקפדנות אנשים מפלסטלינה, ממלא את גופם בצבע אדום, נותן להם תפקידים. מכסה את הריצפה במשטחי קרטון.
כשהייתי מסיים איתם הייתי מוצא את עצמי יושב על הריצפה, מוקף בחלקי גופות, המשטחים ספוגים בדם.
מרוצה, עם זיקפה של אבן.