כביש 1, בוקר. טיסה מעל הנתיב השמאלי.
השמש מאירה את אדי הניקוטין הממלאים את התא, מנסה ללטף בחום את גופי מבעד לזכוכית, מתוך עולם שזר לי. תמיד היה.
אני מחזיק רגל ימין על הדוושה. הרגל הזאת לא שלי. אני מחזיק ביד שמאל את ההגה. היד הזאת לא שלי.
כדור של כאב תהומי, זרועותיו מתפרסות לכל עבר, נוגעות בעיניי, והן דומעות. העיניים האלה לא שלי.
אהבות שיכלו להיות. חלומות שפג תוקפם. רצונות. אני מרגיש את הנשימות מתקצרות, פעימות הלב מתעצמות. הן לא שלי.
הרגל מפעילה לחץ על הדוושה, העיניים מסתכלות על הלוח. 150, 170, 180... הרכבים בצד נמרחים ונעלמים לאחור אחד אחרי השני. בטון ההפרדה מתפתל משמאלי בגלים. חיישן הרכב מצפצף. האם יש משהו באופק? האוזניים האלה לא שלי.
אנחנו נופלים. מתחבטים בדברים שבדרך למטה ואחד בשנייה, ומעמידים פנים שזאת בחירה חופשית, שאנחנו שייכים. שאנחנו לא נופלים. היד מתכווצת על ההגה. העיניים נעצמות. הנשימה עוצרת. האוזניים מתחרשות מפעימות הלב ורעש המנוע, הגוברים לתוך אינסוף.
הגוף הזה לא שלי.
