יש בעיני משהו מעניין בהתאהבות שלי בשירים.
לפעמים יש שירים שאני פשוט מתאהב בהם וזה יכול להימשך במשך שבועות ואפילו חודשים.
וכשאני מתאהב בשיר מסויים אז אני יכול לשמוע את השיר ב-Repeat אובססיבי בהזדמנויות רבות (לפעמים גם למורת רוחה של הסביבה :)).
מעריץ את היוצר והיצירה ומוצא בהם את התגלמות השלמות והמושלמות.
לומד את כל המילים, את המשמעויות (גם הנסתרות), את הלחן המדוייק, מתי בדיוק נכנסים התופים, טונציה וכדומה.
עד לשליטה מלאה שמתבטאת בשירה כמעט מושלמת בליווי הזמר או בסולו עם עצמי.
תחושה של שליטה טובה כזו, שמזכה אותי לפעמים במבטי השתאות מצד הסביבה בהזדמנויות שונות, שירה במועדונים (כשהייתי עוד יוצא אליהם לפני זמן רב מאוד) וסתם כשהשיר מתנגן לו ברדיו.
לפעמים קורה לי גם שאני מתאהב ביוצר מסויים ואז אני פשוט מתאהב גם ברוב שיריו ושומע במשך תקופה ארוכה רצועות שלו (כמובן גם ב-Repeat אלא מה).
אבל עם זאת, מעולם לא זכור לי שהייתי מאוהב באותו השיר במשך שנים רבות ברצף.
איכשהו תמיד מגיע שיר אחר שכובש אותי מחדש ומשאיר את השיר השחוק והפגוע מאחור.
טוב לא ממש מאחור, כי מדי פעם אני חוזר ושומע אותו אבל זה כבר לא אותו הדבר. לא באותו אופן אובססיבי בכל אופן.
זה מוזר איך פתאום השיר האהוב וה"יחיד ומיוחד" נזנח ברגע בלי משים לב או לעיתים עם קצת מחשבות שנעלמות באותה הדחיפות שבה הופיעו.
מענייו מה גורם לי להתאהב בשיר מסויים ולזנוח את הקודם ? כנראה שיש לזה קשר לשיווק טוב 😄 אבל זה לא יכול להסתכם רק בזה לדעתי.
חשבתי על זה, אולי זה מתאים בדיוק לתקופה בחיים שלי, לחיבור לנפש, מצחיק, מעציב, גורם לי לחשוב או לחוש דברים וכדומה.
בקיצור, משהו מתחבר לי טוב עם השיר ואני פשוט מתאהב בו בלי ממש יכולת להצביע באופן מדוייק מה גורם לחיבור הנפלא הזה.
כשמזדמן לי לפעמים לשמוע את השיר הקודם זו כבר לא אותה תחושה אלוהית. לפעמים אני מוצא פתאום פגמים שלא חיפשתי, קטעים ש"עשו לי את זה" מקודם כבר לא ממש מרגשים אותי ובמקרים מסויימים אני אפילו יכול למצוא את עצמי מעביר תחנה ברדיו/רצועת בסמארטפון בזמן שהשיר מתנגן.
סוג של בגידה, ניצול, "דפוק וזרוק" בז'רגון הרחוב, כלומר תודה נהניתי ממך ועכשיו אני ממשיך הלאה, לא ברור מדוע אבל אתה כבר לא עושה לי את זה כמו פעם, זה לא אתה זה אני וכאלה.
עם זאת, קורה לי גם לפעמים שאני חוזר לשמוע שיר ישן נושן שמעלה בי זכרונות ותחושות כמו למשל שירים של שנות ה-80 שעליהם גדלתי.
וכשזה חוזר, זו כבר לא אותה התאהבות מטורפת כמו בפעם הראשונה, אלא יותר מבט שקול ומאוזן, הערכה ליוצרים ברבדים של לחן ומחרוזות מילים מתוחכמות אך לא היסחפות והתלהבות, כמו לפגוש ידיד טוב מהעבר שאף פעם לא יאכזב אותי.
יש שירים שגורמים לי פתאום לרצון עז לחזור לתקופה ההיא שבה התמכרתי אליו לראשונה, לנקודת הזמן והמקום שבהם היה לי טוב (או כך לפחות אני זוכר), חושב לעצמי לאן נעלמת ? איפה היית כל השנים האלו. אתה ואני היינו בלתי מנוצחים, אהבת אמת, הרי אתה אגדה, הטוב מכולם, Master piece, לא כמו כל השירים האלו שבאים והולכים, אתה נצחי, אתה מושלם.
זה כמו לצרוך סמים חוקיים וזמינים שישפיעו לי על ההרגשה והמוד, כמובן שוב חוזר ה-Repeat הגאוני והשיר יכול להישאר איתי כמה ימים/שבועות אבל בדרך כלל כבר לא חודשים, Master piece Master piece אבל הלו על תעוף על עצמך, Don't call us we call you וכאלה.
התקופה האחרונה הובילה אותי לצערי לחפש זוגיות חדשה, נכונה יותר מבחינתי כיום כי כנראה שהיום אני רואה דברים אחרת (בכל זאת כבר בן 40 לא ילד, למרות שחלק עדיין מחמיאים לי שאני נראה צעיר לגילי).
והיום עלתה לי פתאום המחשבה הזו על התאהבות בשירים ומצאתי דמיון רב גם למצב שלי ולזוגיות כי תמיד אפשר להתאהב מחדש ועכשיו אם יש לכם כוח אני מציע שתקראו שוב את מה שרשמתי הפעם בהקשר קצת שונה...
