לפני 8 שנים. 16 בדצמבר 2015 בשעה 8:15
אני כותבת כדי להזכיר לך. ולי. ולנו.
אל תלך.
לא בגלל זה.
לא ככה.
זוכר את הפעם הראשונה שלנו?
איך ספרנו יחד. יום ועוד יום. איך בדקנו כל בוקר וערב. ואחרי שבוע, הלכתי למקווה וצילמתי מה שיכולתי. רצית לראות הכל. רצית להיות חלק. אפילו שלא הזדהית. רצית כי אני רציתי. וחיכית לי הכי קרוב שאפשר. היה קר וגשום. כשיצאתי ראיתי אותך עומד עם מטריה שבורה, הרוחות של ירושלים נלחמו בך עליה. רצת לקראתי והכנסת אותי תחתיה. כעסתי שלא חיכית באוטו והתגוננת שלא יכולת להמשיך לשבת ושאתה מצטער. חששת שאני כועסת אבל זה היה כעס מזויף. כל כך ריגש שהתרגשת.
הבית היה חם ומזמין, רצינו לרוץ לחדר השינה ולא יכולנו. אתה זוכר? ישבנו בסלון. קצת מאובנים. קצת לא טבעיים. הבטת בי ואמרתי לך שעכשיו זה בסדר. שאני מוכנה. החזקנו ידיים בדרך לחדר. הפשטת אותי ואני שכבתי על הגב והבטתי בך מתפשט. סימנתי לך והעברת לי את העניבה. פיסקתי רגליים ונתתי לך מקום לשכב מעלי. נעמדת על הידיים והגוף שלך היה ממש מעל לשלי אבל לא נגע בו. חיכית לסימן. נתתי אבל ביקשתי שממש ממש לאט. התקרבת ובאת אלי הכי לאט שיכולת. בקושי אפשר היה לשמוע אותנו נושמים. בקושי זזת אבל אני הרגשתי. כרכתי את העניבה סביב צווארך, אתה זוכר? אמרת שגם ככה קשה לך לנשום ואני רק ביקשתי ששששש... והגברתי את הלחץ. ואחר כך הרפיתי וליטפתי את הכתפיים הרחבות שלך והחזה הבנוי שלך והצוואר שהיה קצת מתוח. וכל הזמן הזה אתה רק באת והלכת. כל כך לאט. כמו שביקשתי. ואני לא ידעתי שובע. ואחזתי בהן כשליטפתי לך את החזה. לקחתי אותן, הכאבתי בהן ואתה נתת לי. ולא גמרתי עד שלא התחננת.
ליטפתי לך את השפתיים.
והבנת.
ירדת והנחת את ראשך על הבטן שלי ונישקת אותה נשיקות קטנות. שנינו נשמנו כל כך בקול. פרשתי ידי לצדדים ונרדמתי מותשת. מה עשית כשנרדמתי? אני לא זוכרת שסיפרת.
שמרת עלי כפי שלא שמרו עלי מעולם.
נתת לי כמו שלא נתנו לי מעולם.
היית בי כפי שלא היו בי מעולם.
בבקשה אל תלך.
לא בגלל זה.