ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

מחפשת...

לפני 4 שנים. 1 בנובמבר 2020 בשעה 11:21

אתה כותב שיש עוד המון בכי. ואני מדמיינת את הנורא מכל. 

שונאת שערוץ התקשורת שלנו סגור אבל מעדיפה את זה ככה על פני סיכון נוסף ומיותר. 

אני קוראת חדשות מהארץ וטוויטרים של יאיר נתניהו ורבה איתך בראשי. קוראת לך בשמות ומאשימה אותך שוב באחיזה מעושה בדיעות שמאלניות כתחפושת תרבותית שמטרתה להציג אותך באור קצת פחות מרוקאי וקצת יותר משכיל ומתוחכם. 

זה רק מוציא אותך יותר פאתטי. 

״תלכו אתם״, אני אומרת לך ואתה לא שם כדי לעצבן אותי חזרה עם שלל מאמירותיך הנבובות אודות ה״דיקטטור״. 

 

אני מתגעגעת. 

למריבות שלנו. 

לויכוחים האינסופיים. 

לחוסר יישוב הדעת שלך. 

לבלאגן. 

לסנדלים. 

להיעדר הקרש חיתוך. 

אני מבינה עכשיו שאני אוהבת להקניט אותך ולקרא לך ערבי.

ערבי ערבי, אבל התרגלתי אליך. 

ואתה חסר לי. 

E.

לפני 6 שנים. 4 באוקטובר 2018 בשעה 0:16

So here is the thing, I don’t like men anymore. 

Just like that.

I always liked people. In all shapes or forms. I preferred my men somewhat feminine and submissive (at least around me) but I liked both men and women. 

And now it’s gone. It’s like I don’t see men anymore. There is no tension. No desire. No flirtation. Nothing. Lost all interest. 

If I go with colleagues to the pub after work, it’s because I couldn’t refuse a lady I like. If I join the rugby team - it’s definitely the all-woman team (as opposed to the mixed one).

I am kinda lost. I don’t know what to do with this now. I’m married for heavens sake and It’s not about to change.

I hope it’s a phase. Because This can be confusing AF.

I love you. 

It does not change it, but it does put it in a slightly different perspective.

 

E.

לפני 6 שנים. 28 בינואר 2018 בשעה 21:17

את לא נזהרת. מריחה אותך מובלת. אבדת את כל חוש הביקורת שלך.

יש פה מישהי שמנסה למלא את החור שיצרת. זה לא עובד. לא לי ונראה לי שגם לא לה.

As long as she is happy, I tell myself.

Then you change your whatsapp pic profile.
Fucking hell.

You never even let me touch you in public.

 

Ripping my heart out all over again. 

 

 

 

 

לפני 8 שנים. 28 בפברואר 2016 בשעה 19:28

 

נקשתי קלות על דלת האמבטיה. היא לא השמיעה קול. פתחתי את הדלת בהיסוס ושאלתי אם היא בסדר. שוב, היא לא עונה. 
-ל'? אני יכולה להכנס?
עכשיו ראיתי את וילון האמבטיה מוסט וידה מושטת החוצה, מסמנת לי להכנס. נכנסתי בצעד מהיר וסגרתי אחרי את הדלת. הסטתי את הוילון הצידה וראיתי אותה עומדת שם. פניה מופנים כלפי זרם המים, המים יורדים על פניה בקצב אחיד, עיניה עצומות וידיה אוחזות בצווארה. 
התפשטתי, זה היה כמעט באופן אוטומטי. כמעט בלתי נשלט. הבטחתי לה והבטחתי לעצמי כל כך הרבה פעמים. והנה, כשמגיע הרגע, אני כל כך חלשה. כל כך לא שולטת בעצמי. נכנסתי לאמבטיה ונעמדתי לפניה. לא נגעתי בה. עמדתי לידה והרגשתי מעט מזרם המים שמופנה כמעט כולו כלפיה. אף אחת מאיתנו לא דברה. בהתחלה, היא דמעה. משהו נסתר שקשה היה להבחין בו יחד עם טיפות המים שזולגות על פניה. כעבור רגעים אחדים הפכו הדמעות למין יבבה אילמת. רק תווי פניה נעו והיה ניכר כי היא מתייסרת ממשהו. התקרבתי אליה אך ידי נשארו שמוטות לצידי גופי בהמתנה מייסרת. 
 
לא יכולתי להסיר את מבטי ממנה והיא נותרה עצומת עיניים, כמו מבקשת להשאיר אותי בפנטזיה שלה. שומרת שלא אכנס למרחב המציאותי שלה. 
-ל'..., לחשתי ברגשות גואים. 
-גם אני, היא אמרה ונשתתקה שוב. 
-תוכיחי לי. דרשתי. 
היא התיישבה על רצפת האמבטיה ופקחה את עיניה. מבטה נתלה בי. 
-תמיד הייתי ותמיד אהיה. איך את לא רואה את זה. 
-קצת קשה כשאת כל כך רחוקה. 
-בבקשה, E. בבקשה אל תגידי את זה. 
סטרתי לפניה בחזקה. ראשה הוסט הצידה בתנופה חדה. שוב. לצד שני הפעם. אחזתי בפטמותיה כמו היו הן מקור חיותי. משכתי אותן כלפי מעלה והיא החלה מתרוממת לקראתי. 
-לא. תשאירי לשבת, אמרתי. 
היא לא ענתה אך חזרה לתנוחתה המקורית. הגברתי את אחיזתי ומשכתי כלפי מעלה. ראיתי אותה נאבקת להיצמד לרצפת האמבטיה. 
כעבור דקות אחדות, התיישבתי לצידה וחיבקתי אותה.
-את קופאת מקור. תראי, את רועדת. היא אמרה ואני שמתי לב לראשונה ששיניי נוקשות מקור. המים זרמו עליה באופן עקבי ואני הקפדתי לא להכנס לזרם המים, שהיא לא תתקרר. 
-אז למה אני מרגישה כל כך הרבה חום? שאלתי אותה בהתרסה. היא התרוממה לכוון את זרם המים אלי. עצרתי בעדה וביקשתי שתחזור לשבת. 
-E, בבקשה... 
משכתי אותה אלי, הושבתי אותה בין רגלי וזזתי לכיוון המים. המים שזרמו עלי חיממו אותי באחת. 
-ככה יותר טוב, ל'? שאלתי כשאני נושכת לצאוורה. 
-ככה הכי טוב, E. היא ענתה כשהיא מסיטה את ראשה הצידה ומפנה לי מקום.
לפני 8 שנים. 29 בינואר 2016 בשעה 11:23

טופפתי באצבעותי על הדלת ועוד לפני שהספקתי להוריד את ידי, היא נפתחה והוא עמד שם. לא זז. לא מחייך. לא מדבר.

"יש לי סחרחורת" היה כל מה שהצלחתי לומר. הוא צעד לקראתי ואחז בי, נשענתי עליו כדי לא ליפול. כשהרגשתי שאני מתחזקת וכוחותי חוזרים אלי, הרמתי ידיים והחזרתי חיבוק. כך עמדנו שם בפתח הדלת דקות ארוכות. פחדתי להינתק ממנו. רעדתי, ולא מקור. דמעתי, ולא מעצב. הוא לחש את שמי שוב ושוב. לא הבטתי בפניו. לא יכולתי. חפנתי את פני בחזהו וביקשתי להיעלם בו. והוא נתן לי.

"סליחה" אמרתי אחרי מה שנדמה היה כמו נצח.

"תבטיחי לי" ביקש בעיניים בורקות.

הבטחתי. הוא חזר וחיבק. חזר ואמר את שמי.

 

כשהדלת נסגרה מאחורינו, הרגשתי הקלה. הוא התרחק ממני צעד אחד ושאל בשקט: "איך?"

הכל רצה לפרוץ החוצה בבת אחת. כל הגעגוע. כל התסכול. כל החמש שנים הארוכות האלה. הלמתי בו באגרופי, הדפתי אותו, בעטתי בו. וכל הזמן הזה בכיתי בכי גדול. בכי מפרק. בכי בטוח. זה היה הבכי של חיי. הוא עמד שם כמו סלע איתן. כל כך חזק וכל כך לא מוטרד מהנסיונות הפאטתיים שלי להכאיב לו. רק הביט בי במבט אוהב ועייף. היה לי צורך חזק שיכאב לו כמו שכואב לי. כאילו שאם אצליח להכאיב לו פיזית, הכאב בליבי ייעלם. אחזתי בגבריותו בפראות ולרגע היה נדמה שסופסוף כואב לו. הבכי  השתלט עלי, נפלתי לרצפה בחוסר אונים ובתשישות גדולה. כאב לי הגרון ולא הצלחתי להסדיר את נשימתי. הוא התיישב לידי והחזיק אותי חזק וקרוב. כשניסיתי להלחם בו, להתנתק ממנו, הוא אחז בי חזק יותר. קרוב יותר. עד שנרגעתי. 

 

״אני פה״, הוא אמר, ״ואני אוהב אותך אהבה אין קץ״.

בתוך חיי. 

בתוך ליבי. 

אבל לעולם לא בתוך גופי. 

זר לא יבין זאת.

לפני 8 שנים. 18 בינואר 2016 בשעה 10:35

"E", את אומרת, "אני עייפה".

"איך הוא ישן בלילות?" אני שואלת.

"הוא לא ישן, הוא מתעורר כל שעה, יונק מעט וחוזר לישון"

"אבל אהובה שלי", אני עונה לה בתסכול גובר "את צריכה לסדר לו ארוחות מסודרות, להכניס אותו ללוחות זמנים קבועים."

"לא, כך הוא אוהב, הוא לא תינוק בריטי"

"אבל ככה את לא ישנה..."

"נכון. אבל זה לא נורא כל כך"

"אני אתקשר לבייביסיטר שתבוא אלייך ותוכלי לישון קצת לפני שהגדולים חוזרים מבית ספר"

 "טוב. תודה, E"

 

מאז גיל 17 אני מתייצבת לפנייך ולוקחת אחריות על דברים שאת עושה בפזיזות או סתם מתוך קלות ראש.

הפעם הראשונה הייתה בשבועות הראשונים להיכרותי איתך. ראיתי אותך מתעסקת עם מפתח בדלת אחת הכיתות הסמוכות. שאלתי לפשר מעשייך ואמרת שהבאת מפתח "מספר אפס" מהבית ואת נועלת את הכתה הזו על תלמידותיו ומורתו. מבפנים כבר נשמעו בקשות נעימות ומתחננות לפתיחת הדלת, אחר כך הן התחלפו בדרישה זועמת ובצעקות רמות. ואת עמדת שם וגיחכת לעצמך. היה לך מבט של ניצחון על הפנים. בתום ההפסקה, פתחת את הכתה ונעלמת. אני וחברותי עמדנו שם משתאות על האומץ שלך. המורה יצאה מהכתה ודרשה לדעת מי ה"עבריינית". כולנו שתקנו. כשראיתי שהיא איננה מתכוונת להרפות, צעדתי צעד קדימה והתנצלתי. ביליתי שבוע בבית. וכתבתי עבודה בנושא דרך ארץ.

אחר כך זה נעשה מן הרגל מגונה כזה. שלי ושלך.

ניגשתי לבחינות חוזרות וקיבלתי ציוני נכשל כשנתפסת מעתיקה ממני במבחנים.

נלקחה ממני ה"זכות" לצאת להפסקות למשך שלושה חודשים, כשהלשינו שאנחנו מבלות יחד בתאי השירותים.

מסרתי שיעור בדבר חשיבות השימוש בשפה נקיה כשכתבת כתובות נאצה על קירות בית הספר.

 

שבית את ליבי עם הילדותיות שלך. עם חוסר היכולת שלך להביט קדימה ולתכנן את צעדייך. עם הנמהרות שבך. ובעיקר עם חוסר הרצינות שבך.

רצינות שהייתה נכנסת בך כשהיינו רק את ואני. כמו שמרת אותה רק בשבילי.

 

אני לא אפסיק לחכות לך.

לא אפסיק לקוות.

משוש חיי.

 

לפני 8 שנים. 15 בינואר 2016 בשעה 12:43

 

איך זה שאני לא מכירה אותך, לא יודעת איך את נראית, לא יודעת מי את או אילו חיים היו לך, ובכל זאת את נוגעת בי כל כך?

איך זה שכל פוסט שלך ממלא אותי בפחד וחמלה. ועושה לי חשק להחזיק אותך. ללמד אותך לאהוב. ללמד אותך להיות נאהבת. הרי מה שהוא עושה לך – כל כך לא ראוי להיעשות לאישה. מה שהוא עושה לך, הוא לא היה רוצה שיעשו לבת שלו.

אם כל הקיום שלי בעולם היה רק כדי להציל מישהי אחת כמוך, ממישהו אחד כמוהו, היה שווה לי.

 

מה קרה לך שאת לא מסוגלת לתת לגבר לאהוב אותך?

 

מה עשו לך?

 

איך שכחת ככה שאת אישה?

 

למה את מתפלשת בזוהמה הזאת?

 

Always respect yourself and your life, because if you won’t, no one else will

לפני 8 שנים. 11 בינואר 2016 בשעה 20:41

נכנסתי לסטארבקס לשתות תה עם חלב בדרכי חזרה הביתה מריצה בפארק הסמוך. בחרתי לי פינה שקטה והוצאתי את האייפון בכדי לענות על מיילים אחרונים מהעבודה. לפתע בזוית העין אני רואה אותן. הן יושבות קרוב זו לזו, מחייכות, טועמות אחת מהמשקה של חברתה. מצחקקות. נוגעות. דביקיות. עצמתי את עיני בנסיון להסיט את מבטי. הרגשתי איך הגוש מתחיל להשתחל לו ממרכז הבטן ועולה מעלה מעלה במעלה הגרון.

 

הבאת לו עוד ילד לאחרונה. כאילו שהוא רוצה בך. כאילו שהוא חשוב לך. כאילו שמגיע לו לחיות לצידך. לגדל איתך ילדים. להתעורר איתך. לגעת בך. איך נתת לי אותך בגיל כל כך צעיר, ואיך לקחת לי אותך בבת אחת. אילו רק היית מאושרת, הייתי יכולה עוד לחיות עם זה. הייתי מתנחמת באושר שלך ומתמלאת סיפוק.

 

אני מצליחה למצא אושר לפרקי זמן קצרים. תראי אותי, אפילו התחתנתי עם איש אהוב והבאתי ילדים יפים.

אל תתני לזה להטעות אותך. כל חיי הם נסיון למצא משהו שירגיש לי דומה לך. משהו שימלא את החלל הריק הזה בבטן. הכל בגלל הפחד המזוין שלך מה"מה יגידו". אפילו סיבה הלכתית לא מצאת לי. אני כותבת לך במקום שלא תוכלי לקרא. אני צועקת באופן שלא תוכלי לשמוע. אני מדברת באופן שלא תביני.

 

את רוצה אותי חברה שלך. אחות גדולה שלך. אמא שלך. ובמרבית הזמן זה כל מה שאני בשבילך. מתקשרת, מקשיבה, תומכת, מכוונת, מעודדת, ובעיקר אוהבת.

אך ברגעים כמו אלה, בהם הפצע נפער, והמלחיה מדממת עלי את גרגריה, אני עוצמת עיניים ורואה אותך נלחמת עלי. מרשה לעצמך להיות מאושרת איתי. בארץ או בחו"ל. במקביל לחייך איתו או בלעדיו. כעו"ד או כעקרת בית.

איך שתרצי.

מה שתבקשי.

לפני 8 שנים. 9 בינואר 2016 בשעה 18:59

בערב שבת, לפני שנה וחצי, בחרה רבקה ללכת לישון לנצח. ואני נתבקשתי על ידי משפחתה לבשר לסבתה [בטלפון!] את בשורת האיוב הזו.

 

שאלתי לשלומה בקול רועד והיא דברה איתי על פרשת השבוע. ציטטתי לה פילוסוף יהודי שאמר שאלוהים מביא רע לעולם משום שאלוהים שרק מיטיב – הוא אלוהים מוגבל שאינו חופשי לבחור. הוא אלוהים טוב באופן מכאני. הצד השני של המטבע הזה, היא הבחירה שלנו. אם אלוהים היה מביא לנו רק טוב, לא הייתה לנו את האפשרות לבחור להיות טובים למרות ועל אף הרע. [זה רעיון עמוק שיש לדון בו וללמוד אותו].

 

ויש נשמה אחת טהורה ויפה, אמרתי לה כשקולי רועד ומעיני זולגות דמעות, שהתעייפה מבחירות, ובחרה ללכת לישון. לנצח.

 

לא אשכח את הצעקה שלה כל חיי. עד כסא הכבוד הגיעה צעקתה. היא חזרה וצעקה רק שתי מילים: הנכדה שלי. הנכדה שלי. הנכדה שלי.

 

 

בליל השנה האזרחית החדשה, קטע אדם את חייו בעקבות מעשה שעשיתי אני.

אין לי לאן לברוח מזה.

אין לי איך לייפות את זה או לעוות את זה. אז הנה זה מונח פה, שחור על גבי לבן.

 

ועכשיו, אחרי שכל השבת קראתי ולמדתי וחשבתי... אני יכולה ללחוש לעצמי:

אני לא אשמה.

אני לא אשמה.

אני לא אשמה.

אני לא אשמה.

 

בזכותך, נ'.

תודה.

לפני 8 שנים. 8 בינואר 2016 בשעה 12:18

אני בוהה בתמונה שהוא שלח כבר שעה וקצת. הנשק עליו, הוא על הברכיים, הרגליים שלו מפוסקות והידיים שלו מושטות קדימה. כמו קוראות לי לבוא אליו לחיבוק. הוא מחויך. המדים שלו  נראים לי מלוכלכים. והשפתיים שלו קצת יבשות. יש לו עיגולים שחורים מסביב לעיניים. כנראה הלך מיד אחרי משמרת ולא ישן כבר מלא שעות.

תוהה מי צילם אותו. בטח אחד החיילים שלו. איך הוא נתן לו לראות אותו בתנוחה כזאת? זאת לא תנוחה נורמלית להצטלם בה, לא על מדים. לא כשהנשק עליו. יש לזה קונוטציות של כשלון צבאי.

---

תחזור הביתה.

בבקשה.

גם אז רק יצאת לאימון.

גם אז אמרת שהכל בסדר ושאני סתם דרמה קווין.

 

הערבים צודקים, אנחנו כובשים אותם. בוא ניתן להם את הבית שלנו. בוא בכלל נעבור לגור בים וזהו.

רק תחזור הביתה.