בערב שבת, לפני שנה וחצי, בחרה רבקה ללכת לישון לנצח. ואני נתבקשתי על ידי משפחתה לבשר לסבתה [בטלפון!] את בשורת האיוב הזו.
שאלתי לשלומה בקול רועד והיא דברה איתי על פרשת השבוע. ציטטתי לה פילוסוף יהודי שאמר שאלוהים מביא רע לעולם משום שאלוהים שרק מיטיב – הוא אלוהים מוגבל שאינו חופשי לבחור. הוא אלוהים טוב באופן מכאני. הצד השני של המטבע הזה, היא הבחירה שלנו. אם אלוהים היה מביא לנו רק טוב, לא הייתה לנו את האפשרות לבחור להיות טובים למרות ועל אף הרע. [זה רעיון עמוק שיש לדון בו וללמוד אותו].
ויש נשמה אחת טהורה ויפה, אמרתי לה כשקולי רועד ומעיני זולגות דמעות, שהתעייפה מבחירות, ובחרה ללכת לישון. לנצח.
לא אשכח את הצעקה שלה כל חיי. עד כסא הכבוד הגיעה צעקתה. היא חזרה וצעקה רק שתי מילים: הנכדה שלי. הנכדה שלי. הנכדה שלי.
בליל השנה האזרחית החדשה, קטע אדם את חייו בעקבות מעשה שעשיתי אני.
אין לי לאן לברוח מזה.
אין לי איך לייפות את זה או לעוות את זה. אז הנה זה מונח פה, שחור על גבי לבן.
ועכשיו, אחרי שכל השבת קראתי ולמדתי וחשבתי... אני יכולה ללחוש לעצמי:
אני לא אשמה.
אני לא אשמה.
אני לא אשמה.
אני לא אשמה.
בזכותך, נ'.
תודה.